סל"ד יווני

חופש אמיתי הוא חופש שבו שינוי תוכניות הוא חלק מהתוכניות. או במילים אחרות אין לו"ז ודדליינים. אז נכון, אני רוצה להגיע לאוקטוברפסט וזה שם אותי בלו"ז צפוף למדי. אך זה רצון, לא הכרח ואהיה חכם יותר לגבי העניין זה בעוד כמה שבועות. הכי גרוע אני אגיע בסיוע כלי רכב מהיר יותר.  בכל מקרה, זו הסיבה שהחלטתי להישאר עוד יום באתר הקמפינג קלמיטסי. זה פשוט הרגיש לי הדבר הנכון לעשות, היתה שם אווירה כה מרגיעה וחופשתית שלא יכולתי לעזוב כל כך מהר. את חציו הראשון של היום העברתי בשיטוט בעיר פרבזה, שם ביקרתי בדואר המקומי שוב, הפעם אין לי שום תלונות על הפקידים שם, הם תפקדו ללא רבב. וזאת למרות שהעמדתי אותם בסיטואציות לא שיגרתיות, אבל הם חיפשו פיתרונות במקום התחמקויות. אכלתי משהו לא ברור וחזרתי לחוף. את כל זה עשיתי כמובן עם האופניים, בתצורה קלה, ושוב תרשו לי להתלהב כמה כיף זה להיות בארץ זרה ופשוט לקחת את האופניים ולהסתובב כאוות נפשך (נסעתי איזה 10 ק"מ ביום הזה מבלי שהרגשתי בכלל).

ידעתי שיום המחרת יהיה יום בסימן עליות. שלוש ליתר הדיוק, וקשות. אני ממש חוצה איזור הררי. החלטתי שבין אם קשה או קל, אני לא הולך להתבייכן יותר בבלוג או לתאר בלי סוף כמה עלייה כזו או אחרת היתה נוראית אלא אם מדובר במקרה יוצא דופן. ועל כן לא אספר על התענוג הזה, אלא במקום זה אשתף אתכם בפיצוי שמקבל רוכב אופניים בסיומה של העליה. הירידה. ואני קיבלתי אחת שלעולם לא אשכח (נשבעתי שבפעם הבאה שאני מגיע לתוואי שטח דומה אני מחבר את המצלמה לקסדה ומצלם את זה). 250 מ' ירידה על פני פחות מ3 ק"מ, בפניות קלות ועל כביש מושלם. הגעתי למהירות של אופנוע קל אבל זה הרגיש כמו מוטוקרוס. הריכוז הנדרש בנסיעה במהירות כזו (אני מעריך שזה היה 50 קמ"ש) הוא אדיר, כל טעות ואתה מוצא את עצמך שרוע על הרצפה, אחרי הרבה מאוד גלגולים. ומדמם המון. ואני שונא לדמם אפילו קצת. בור קטן, תנועה לא נכונה או מה שהכי מפחיד אותי, תקלה כלשהי באופניים שלא בשליטתי והטיול יוצא לפגרה. אני משתדל שלא לחשוב על זה ופשוט נהנה. זה מרגיש קצת כמו לרדת עם סנובורד פיסטה אדומה שכולה שלך. בשונה מטרקים, בהם פאס הוא מטרד בו סובלים בעלייה ואז גם בירידה, באופניים רק העלייה מציקה. ברגע שסיימת איתה, אתה אחרי זה. פתאום טס 3 ק"מ בפחות מ4 דקות.

בסוף העלייה השניה הגעתי לנקודת תצפית אשר היתה מאוד משמעותית מבחינתי. קודם כל כי הנוף היה מדהים וזה תמיד פיצוי נחמד על טיפוס. אבל יותר מזה, יכולתי לראות ממבט ציפור את הדרך שיורדת לחוף, בצידו השני של המפרצון, בו שקלתי לעשות את הלילה.

הבנתי שאין מה לדבר. אין לי שום כוונה, ומי יודע אולי אף יכולת, לעלות חזרה את מגלשת האספלט הזו, במידה וארד אותה עד לחוף.

טוב. השעה היתה שתיים אחה"צ. עברתי דרך לא פשוטה אבל הרגשתי ממש טוב. הרגשתי שיש לי כח לעוד הרבה יותר. העיר איגוומניצה (שהיתה העיר האחרונה בה תכננתי לשהות ביוון, בסיום יום הפידול של מחר) היתה יעד טיפה שאפתני מדי, אך פלטריה, 12 ק"מ קרוב יותר ובנקודה יפה על החוף עם אתר קמפינג (כך הופיע במפה) הרגישה לי כמו יעד מעניין. אלכסנדר הגדול אמר שאין דבר שהוא בלתי אפשרי למי שרק מנסה, ואני החלטתי שאני הולך על זה. תוך כדי פידול, בעודי מהמר כנגד עצמי באיזה שעה אגיע (הפסדתי בגדול – ניחשתי שש בערב והגעתי ב16:30), קלטתי לפתע שזהו, זה יום הפידול האחרון שלי ביוון. מחר, מפלטיה אעבור אל צידו האלבני של הגבול. לא יודע למה, זה פשוט הרגיש לי מוזר. כאילו מדובר בפרידה בלתי צפויה. אבל זה הסתדר לי מצויין עם תזמון הפוסטים כך ששמחתי על כך.

המשכתי עוד 30 ומשהו ק"מ שהיו בעיקר ירידה ומישור, שם לראשונה הסתכלתי סביב ואמרתי לעצמי "וואלה, אני באירופה", שכן ככל הנראה סוף סוף הצפנתי מספיק כדי לנסוע בין צמחייה בעלת גוון ירוק אירופאי ואני לא מומחה לבוטניקה, אבל גם נגלו מסביבי הרבה עצים שבארץ לא רואים. המשכתי כך, מבסוט שבטח המצב הזה רק ילך וישתפר ככל שאצפין ואז הגעתי לעלייה. עלייה שבמקור לא ציפיתי שאצטרך לעשות עוד באותו היום (בגלל ששיניתי הרי את אורך המסלול המתוכנן). העלייה הזו היתה זדונית במיוחד. לא ספרתי אותה בהתחלה אך היא התגלתה להיות תלולה יותר מכולן. תלולה כל כך שהיתי חייב להוריד להילוך הנמוך ביותר שיש לי באופניים (זה הילוך שבת"א נגיד אם אני אשים אותו אז כשאני אפדל 10 פעמים אתקדם פחות ממטר), לא היתי מסוגל לעלות את זה בהילוך גבוה יותר, והרגלים שלי נעו בסל"ד של גל הינע של מכונית.  כשסיימתי את העליה, שחררתי צרחת ניצחון וידעתי שזהו, תוך זה קצר אני מגיע לפלטריה. ואז נתחשו מה? לא, לא היה לי פנצ'ר!  אני נשבע שהדבר הראשון שעשיתי אחרי צווחת הניצחון היה לוודא את העניין הזה היות ואל הפנצ'רים היה די עיקבי עם הקללה הזו עד כה. כנראה שיצאתי כבר מתחום השיפוט שלו.

בסך הכל צברתי היום יותר מ600 מ' של עלייה ואני כל כך מאושר שעמדתי במשימה הזו שכן זה היה מבחן קריטי לקראת אלבניה, שם בשלושה ימים הראשונים אני הולך לראות כל כך הרבה עליות שאני מפחד שאני אתחיל ללכת עקום אחרי זה. טוב נחצה את הגשר כשנגיע אליו. אם יהיה גשר..

הירידה לפלטריה נמתחה על פני כ-15 ק"מ. זה מרחק מספיק ארוך כדי שכל ירידה תהפוך לכל דבר ועניין למישור. ובמקרה שלי זה היה מישור הרוחות. אני נשבע שאם לא היתי מפדל היתי נע אחורה. אבל לא נורא, נהנתי מזה, לפחות הרוח קיררה אותי. בדרך גם קיבלתי צלצול טלפון מאמא שלי שקטע איזה שיר שפנחס השני בדיוק ניגן לי ודיברתי איתה בדיבורית עד שהרוח הפכה את השיחה לבלתי אפשרית. אמא שלי התקשרה מודאגת כי לדבריה לא יצרתי איתם קשר כבר הרבה זמן. עניתי לה "אמא, לא יצרנו קשר יום אחד. יום אחד. כשאני בת"א אני לא יוצר קשר בתדירות כזו". אבל היא לא שמעה את זה בגלל הרוח. לפדל בפינתה הנידחת של יוון ולדבר עם אמא שלך בדיבורית על האופניים, העולם הזה פשוט לא מפסיק להפתיע אותי. וגם אמא שלי.

מכשהגעתי לפלטריה הסתובבתי חסר אונים בישוב יותר מרבע שעה מנסה להבין איפה אתר הקמפינג הארור שהמפה הראתה. אנשים עזרו לי בעיקר להתבלבל ולבסוף הבנתי שיש שני אתרים אבל כל אחד מהם נמצא רחוק מדי מכדי שיתחשק לי לפדל אליו עכשיו. ואז ראיתי שלט בגרמנית שבין היתר הופיעה עליו המילה "צימר". אני מכיר ת'מילה הזו. למרות שזה היה נראה יותר כמו מסעדה, נכנסתי ושאלתי אם יש להם גם חדרים. "כן, נשאר אחד" ענתה לי יווניה בלונדה שבדיוק הוציאה כינים לבת שלה; והנה שוב אני ישן בפנסיון משפחתי, רק שהפעם עם כל הפינוקים הנדרשים. כולל אפילו פינת עבודה בשירותים-

במקום מחשב שמו מקרר

כל זה ב30 יורו. אחרי אירועי אמפילוחיה, לא העזתי לשאול את בעלת הצימר בנוגע לפשר שמו של המקום והרשתי לעצמי להנפיץ שזה בגלל שהוא יושב על פיסת אדמה שהיא לגמרי פלטה.

כשהגעתי לחדר הורדתי בגדים והישתקפותי במראה נראתה כמו נגטיב של בגדי רכיבה. היתי צלוי. גוגל לא מרשים להעלות תמונות עירום לאתרים שלהם, וגם לא כזה בא לי, אז תסתפקו בזה:

זו הרגל שלי - שזוף, שרוף, לבן.

בסוף יום רכיבה.

אני למשל, לא אוהב עור אדמדם שנכווה מהשמש, אבל אתם יודעים מי כן אוהב? יתושים. וואו איך שהם אכלו אותי בשלושה ימים האחרונים. כל כך מגרד לי, כל הזמן, שאני לא יודע איפה להתחיל לגרד, נראה לי שיש יתושים ששתו לי דם מעקיצות קיימות כי כבר לא היה מקום. דרך אגב זה קרה בין היתר בליל הקמפינג הלפני אחרון שבו למדתי שאם יש משהו יותר גרוע מלישון באיזור מוכה יתושים בלי כילה, זה לישון באיזור מוכה יתושים עם כילה, כשאיתך בפנים יש יתושים.

מחר אני מגיע לאלבניה, מדינה שהדבר היחיד שמשותף לה וליוון זה גבול. הדברים ששמעתי על אלבניה מתחלקים לשניים – דברים נוראים על עוני, פשע וזנות או בקיצור גיהנום עלי אדמות, כל זה מאנשים שכף רגלם מעולם לא דרכה במדינה, והדברים השניים היו דברי שבח ומחמאות על האנשים הנחמדים והאווירה השמחה והידידותית, זה לעומת זאת מאנשים שכן היו שם.  הדבר היחידי שאני יודע לגבי מחר זה שכדי להגיע ליעדי הראשון באלבניה אצטרך לעשות שימוש בשירותיו של כלי תחבורה שלא רק שמעולם לא התנסתי בשירותיו אלא שכלל לא ידעתי שהוא קיים! מופתעים? חכו לפוסט הבא. הוא כבר יהיה תחת קטגוריה חדשה שתענה לשם "אלבניה". תאחלו לי בהצלחה בגבול.

אספתי רשימה ארוכה של עובדות על יוון. אני אפרסם אותן במקום ייעודי לעניין שיפתח בבלוג. בנתיים רק אספר שיוון היא, כמו שתמיד היו אומרים לי בצבא וזה היה מעצבן אותי, קודם כל האנשים. ברצינות, מדובר במקום מאוד יפה, שמציע היסטוריה מרתקת שבאה לידי ביטוי בכל רובד אפשרי, אוכל לא רע בכלל, מזג אוויר...טוב נו חם פה רצח ונוף שנראה גליל עליון מחוזק. מאוד מחוזק. אבל האנשים – הם עשו לי פה את השבועיים האלה למשהו מיוחד במינו, יצא לי להיתקל במעט מאוד עמים שאנשיו היו נחמדים וחייכנים ובעלי רצון לתת מעצמם ומהזמן שלהם לטובת האחר, כמו אלו שכאן. אני מאחל לכל אחד ואחד מהם שיהיה לו חורף נעים! נתראה באלבניה.

שקיעה בפלטריה

משקה האלים

לפוסט הבא