בראבו א-לה לאנצ'יה
- Ran Kramer
- Oct 12, 2011
- 9 min read
Updated: Aug 17
מדהים איך מישורים מושלמים, כבישים טובים ופולי קפה איכותיים משפרים את יכולת התקדמות של רוכב האופניים. גמעתי בתוך יומיים 220 ק"מ, מטרייסטה ועד פאדובה, כשבדרך עצרתי ללילה בעיירה קטנה וציורית בשם פורטו גואדררו. פידלתי בקצב גבוה מהרגיל, קודם כל כי יכולתי, אבל מעבר לזה – שני חברים טובים, אילוביץ' ובלומנטל, המתינו לי בעיר פאדובה עוד מיום קודם והבטחתי להגיע בזמן. הדרך מטרייסטה לפאדובה מישורית כמו הכנרת וצבעי כחול וירוק מתחלפים כל הזמן בעודך עובר בין כרמים, חורשות ואינספור תעלות ונחלים שחוצים את השבילים בדרך, תעלות שרק הולכות ונהיות תדירות יותר ויותר ככל שמתקרבים לוונציה (שנמצאת 35 ק"מ מפאדובה).
אם אני קם מוקדם בבוקר מרצוני החופשי סימן שאחד משניים קרה – או שאני חולה או שמשהו רציני שדורש זמן ומאמץ עומד לפני. קמתי ליום הפידול השני בשש וחצי בבוקר וחולה ממש לא הייתי, נהפוכו, היתי מלא אנרגיה והתלהבות לקראת מפגש עם חברים מהבית אחרי כמעט חודשיים שלמים של פידול סולו. העניין הוא שפאדובה נמצאת טיפה יותר ממאה ק"מ מפורטו גואדררו ובדרך היתי אמור לחלוף על פני וונציה מרחק 4 ק"מ אל תוך הים מהכביש הראשי, אליה זממתי להכנס לביקור קצרצר. בקיצור, יום ארוך מאוד היה צפוי לי. הנסיעה זרמה מעולה ואספרסו אחרי אספרסו מצאתי את עצמי עשרה ק"מ מהכניסה לגשר לונציה, אז קיבלתי הודעה מאילוביץ' בה הוא הודיע לי שהם יוצאים לחצי יום לוונציה ושואלים מתי אני אגיע לפדובה. "היי, עוד חצי שעה אני בוונציה, נפגש שם כבר" הודעתי להם. הנסיעה על הגשר שמוביל לוונציה היתה לא נעימה במיוחד ולבסוף כשנכנסתי לחנייה של העיר אילוביץ' העביר לי את הנ.צ. שלהם, שהתבררה להיות הנקודה הכי רחוקה שיכלה להיות ממני, והוסיף שעדיף שאמצא איזה דרך עוקפת סימטאות בשביל האופניים. הסתכלתי ימינה ושמאלה וכל מה שראיתי היה גשרים, מדרגות ומים. זה היה נראה כמו אחד הציורים היותר משוגעים של Escher. אלא אם אני מחבר מצופים לאופניים, זה לא ילך איתן וזה לא משנה מה אני אעשה או איזה נתיב אבחר. קשרתי אותן לעמוד, כיסיתי את התיקים בכיסוי גשם, עטפתי את הכל בשרשרת, בעיקר למטרות הרתעתיות והתפללתי לאל התיקים שיעמוד לצידי בשעה וחצי הקרובות והסתלקתי בסערה אל תוך מבוכות העיר לבוש שונה מאוד מכל האנשים סביבי. ללכת עם בגדי רכיבה ברחובות וונציה זה בדיוק כמו להסתובב עם בגד ים באתר סקי. וככה זה הרגיש.
וונציה מקום יפהפה, אך חוץ מהעניין של להסתובב עם החברים ולהתרשם מהייחודיות של המקום עם התעלות והבניינים הצפופים, לא היה מה לעשות שם, אכלתי חצי ממסת הפיצות שמכרו שם, והמשכתי בשעת צהרים מאוחרת לכיוון פדובה עם האופניים שבאורח פלא דבר לא היה חסר מהן או עליהן. הגעתי בסביבות שש וחצי לגסטהאוס שבו תכננו לישון בפאדובה וכעבור כחצי שעה חזרו גם החברים והצטרפו אלי לחדר היתומים שלנו באכסניה שאוכלס בנוסף אלינו על ידי שני לצים איטלקים מבוגרים בעלי מומחוית על אנושית לייצר רעש וברברת בכל שעה של היום והלילה ויחד איתם אלפי יתושים רעבים. התכנון לימים הקרובים היה לשכור רכב ולצאת לסיבוב חוצה אלפים, יין ובירות של ארבעה ימים.
בבוקר, לאחר עיכובים שונים ומשונים, הצלחנו לבסוף לשכור רכב. קדימה אל ההרים!
הכיוון הכללי ליום הנסיעה הראשון היה צפונה לעבר אינסבורק, בירת חבל הטירול אשר מתפרש חלקית על אוסטריה וחלקית על איטליה. הוא ביתם של האלפים הדולומיטים ושל מאות אלפי נאצים ידידותיים. זהו חבל ארץ עשיר בסיפורי מטפסי הרים ומפה יצא מטפס ההרים אולי הגדול בהיסטוריה האנושית, ריינהולד מסנר. מיד אחרי שעוברים את וורונה צפונה בואך בולצנו, מספיק לראות את הנוף הסובב אותך כדי להבין איך מישהו שנולד פה מוצא את עצמו בקלות תוך כמה שנים שנים על איזה הר כמו האוורסט.
בשלב כלשהו בנסיעה כשכבר הינו די קרובים לגבול עם אוסטריה החלטנו לרדת מהכביש הראשי ולעלות בפיתוליו של כביש צידי אל ישוב בשם אורטיסיי שבמפה נראה היה כמלא בכל טוב של Beer and Breakfast, B&B.
בחרנו באקראי בקתת B&B חמימה שם קיבלנו חדר מפנק עם מרפסת וארוחת בוקר ב40 יורו לאדם. היתי מוכן לשלם את הסכום הזה כל יום לשארית חיי ובתמורה לקבל שום דבר חוץ מהנוף שיש שם מהמרפסת.
ביום השני לטיול קמנו למזג אוויר קריר מהרגיל וההרים שסביבנו היו מכוסים בשכבת שלג טרייה. נסענו לאינסבורק, בירת המחוז שם אכלנו, במן מרתף עינויים נאצי מקומי, את אחת הארוחות בטיול אם לא ה-ארוחה. הקור והגבלות החנייה שבעיר הוציאו אותנו די מהר לכיוון כללי שוויץ דרך חלקה המערבי והצר של אוסטריה שנחצה לאורכו על ידי צפון האלפים אשר הופכים מהדולומטים לרכס המרכזי של האלפים.
החלטנו לדבוק בשיטה מהיום הראשון של לברוח מהכביש הראשי לישוב גבוה יותר שבאחד העמקים הצדדיים שנכנסים אל תוך לב האלפים, ואכן עשרות ק"מ מקצה של אוסטריה, חתכנו דרומה לישוב בשם שרונוס, שם לאחר שיטוט קצר הגענו לצימר בו חלקנו שני חדרים במחיר של 18 יורו לאדם. האנשים בחבל הטירול האוסטרי נראים ולבושים כמו הנבלים בסרטי האקשן של סוף שנות השמונים ולנו יצא לישון בצימר שנוהל על ידי אבא של אחד מהם.
בבוקר היום השלישי לטיול, בלומנטל העיר אותי בסגנון צבאי כשפתח את החלון בחדר והודיע לי "קרמר, יורד שלג". מהרגע שיצאנו מפאדובה, בגובה פני הים ועם טמפרטורות סביב העשרים מעלות, הבטחתי לחברים שירד עלינו שלג, זו היתה המצאה שאפילו אני לא באמת האמנתי לה, אך ביום השלישי זה באופן מפתיע קרה ואפילו בעוצמה.
היום היה בסימן של שינויים דמוגרפיים. החלטנו לעבור בליכטנשטיין - מדינה קטנה שמשמשת בעיקר כמקלט מס לרודנים, ואני בעודי קורא על המדינה נתקלתי בפילוח האוכלוסיה של המדינה הקטנטנה אשר מונה פחות מ35 אלף תושבים וגיליתי ש0.1% מהאוכלוסיה הם יהודים, כלומר 35 סך הכל ברחבי הממלכה. אילוביץ', בלומטל ואני החלטנו שחובה לעבור במדינה ובכך לייצר מצב זמני בו האוכלוסייה היהודית במדינה גדלה בעשרה אחוזים. הנחנו שבטח יש בליכטנשטיין 35 בנקים ובראש כל אחד מהם עומד יהודי ועל כן אולי גם נמצא מקום שיסכים לעשות משהו שאף בנק באיטליה או בשוויץ לא היה מוכן לעשות – להמיר את הטרוול צ'ק של אילוביץ' לכסף אמיתי. כשנכנסו למדינה עצר אותנו מן שוטר מכס שהיה עסוק בלקפוא מקור ושאל אותנו למה אנחנו עוברים בליכטנשטיין והאם יש לנו משהו להצהיר עליו. רציתי להצהיר שבאנו לעשות שינוי דמוגרפי במדינה אבל לבסוף פשוט אמרתי לו שאנחנו עוברים בליכנטשטיין רק כדי להגיע לשוויץ. לא ברור לי מה הוא ציפה לשמוע, יש מישהו שאומר משהו אחר?
הערך המילוני של המדינה הזו הוא אחד מהמטובלים ביותר בעובדות מצחיקות. כמו למשל שיש במדינה 23 שוטרים, שהיא מהמדינות הבודדות בעולם שאין להן צבא, אחרי שפירקו אותו ב1920 וקצת, אז פיזרו את כל ה80 חיילים חזרה לביתם, שיש בה שיעור פשיעה מהנמוכים בעולם ושאסיר שנשפט למאסר של יותר משנתיים עובר לרצות אותו באוסטריה ושזו המדינה דוברת הגרמנית היחידה שאינה גובלת בגרמניה. עברנו אותה תוך עשר דקות ואם תשאלו אותי מה יש לעשות שם התשובה שלי תהיה מאוד ברורה. כלום. אלא אם נפל בחלקכם סכום כסף אדיר שברצונכם לנהל ללא ענייני מס או פיקוח.
כמעט הספקנו לספור את כל הנשים במדינה כשבדיוק חצינו את הנהר המפריד בינה ובין שוויץ, הלא הוא ה"ריין" המפורסם אשר ממשיך צפונה אל תוך גרמניה. בשביל לחזור משוויץ דרומה לאיטליה בנתיב המערבי יותר בו כרגע נסענו ואשר מוביל עד לאגם קומו נדרשנו לעבור פאס מפורסם בשם סאן ברנרדיניו בגובה של כ2000 מ'. לא באמת הינו צריכים לחצות אותו, יש מנהרה באורך 6 ק"מ שעוברת דרך ההר תחתיו אבל אני החלטתי שהרבה יותר מיוחד לרדת מהכביש הראשי ולעבור לכביש הישן שעולה מעלה ועובר על הפאס עצמו. אילוביץ' לא ראה את זה כדבר הכרחי ובלומנטל לעומת זאת די התלהב מהרעיון. השלג שהתחיל לרדת בבוקר רק הלך והתחזק עם השעות (זה בגלל כלל ידוע שגילינו בטיול לפיו ברבע ההימספירה הצפון-מזרחית של כדה"א מהזריחה ועד הצהרים הטמפ' רק הולכת ויורדת) כשהגענו לעליה לפאס, הכביש היה לבן כולו ורק שני קולוסים שחורים של רכב כלשהו שעבר קודם השאירו סממן של אספלט שחור. התחלנו לעלות בסרפנטינות כשכל עלייה מביאה אותנו לשלג עמוק יותר וטמפ' קרה יותר. בסיבובים עצמם שבין סרפנטינה אחת לשנייה שכבת השלג היתה מרשימה וגם קולוסים לא היו ויחד עם השיפוע החד הרכב לא תמיד זז בהתאם לרצון שלי (אני נהגתי) או לכיוון ההגה. בשלב מסויים אילוביץ' החליט שזה מטומטם ושאנחנו צריכים לחזור, בלומנטל ואני עוד לא הגענו לגבול שבירת ההרפתקנות שלנו והחלטנו להמשיך עוד קצת. לבסוף הגענו לנקודה שבה בכלל לא היו קולוסים והכביש קיבל צורה של מסלול גלישה יפה לסנובורד. למרות שנסענו כל הדרך בהילוך ראשון בקצב של צב, בנקודה ההיא הרגשתי שזה הופך למשהו שאני כבר לא נהנה ממנו ונראה שבלומנטל די הסכים איתי. אילוביץ', כאמור כבר הגיע למסקנה הזו כמה סרפנטינות קודם. הרכב נתקע בשלג ורק אחרי מאמץ משותף ותמרון זהיר בו עשינו חזורה פנה, ירדנו אט אט מטה, יצאנו מאיזור הסערה וחזרנו אל הכביש הראשי שם לקחנו את הדרך הקלה דרך המנהרה.
תוך כדי החוויה הזו לא הפסקנו לצחוק על איך כשלקחנו את הרכב בפאדובה, פקיד הסוכנות שאל אותנו אם נרצה לקחת איתנו שרשאות שלג לצמיגים ואנחנו, בעודנו עומדים תחת שמש חמימה כשלרגלינו נעלי אצבע, גיחכנו בביטול מנסים להבין איזה מן שאלה מטופשת זו. אך כמה שהשרשראות האלה היו חיוניות עבורנו בסיטואציה הזו.
לא נורא, הרע עוד היה לפנינו, מיד אחרי שעברנו את הפאס ברמאות דרך המנהרה, הגענו לישוב העונה לאותו השם כמו הפאס, שם עצרנו לצהרים במסעדה שווצרית מקומית. מסעדה שווצרית, זה קצת כמו פיצה אלבנית, זה לא טוב. וזה נהיה פי כמה יותר מעצבן כשהתשלום ל"לא טוב" הזה ננקב במטבע הארור בעולם – פרנק שווצרי. לא היה לנו כזה ושער ההמרה של המסעדה, שלא עודכן מאז הונפק היורו הראשון, הוביל לארוחה היקרה ביותר ועם זאת הגרועה ביותר בטיול. אולי אפילו בחיים.
בלומנטל החליף אותי בנהיגה ואת הדרך משוויץ עד לאגם קומו ישנתי ברובה, כשהתעוררתי זה היה נראה לי כאילו נסענו במשך חמישה חודשים, שכן מקור עז ודרך לבנה מוקפת עצים ומדרונות מכוסים שלג נסענו לפתע תחת שמים בהירים ושמש חייכנית, משמאלי מי אגם מנצנצים ומימני גבעות ירוקות מנוקדות בכפרים קטנים. הגענו לעיר קומו השוכנת על שפת אגם שבמקרה נקרא גם כן קומו והחלטנו שלא נישן בעיר עצמה אלא נמשיך במוד האלפיני, על אף שכבר לא הינו בדיוק בתוך אותה הטופוגרפיה, ונעלה לישוב קטן שבו פנחס השני זהה מספר B&B על אחד ההרים מאות מטרים ספורים מעל קומו. זו התבררה להיות החלטה מצויינת ואחרי התברברות קלה דרך סימטאות דו סיטריות שבקושי אופניים עוברות בהן הגענו לצימר משפחתי בו קיבלה אותנו מן אמא איטלקיה צעירה וחברותית שמיד הכינה עבורנו את החדר ותידרכה אותנו על מה כדאי לעשות באיזור עם המלצה אחת וודאית שהיא לבקר במגדלור שנבנה בקרבת הישוב, בנקודה הגבוהה ביותר, לציון מאה שנה למותו של הפיסיקאי האיטלקי הגדול אלסנדרו וולטה. אני לא יודע למה נבנה מגדלור במקום שבו אין ים (ולא, לא נדרשת עזרתו של המגדלור באגם הזה) אבל בבוקר כשעלינו עליו נגלה לעינינו נוף עוצר נשימה, מגובה של יותר מאלף מטר, בנקודה שבה האלפים צונחים אל מישוריה הצפוניים של איטליה, יכולנו לראות את מילאנו הסמוכה על המישור שמשמאל ובסיבוב מבט ימינה לחלוף על קומו והאגם, שארית שהשאירו אחריהם קרחוני האלפים של תקופת הקרח, ומעל האגם מצפון וממערב שכבות של הרים שעולים עד לרכסים הגבוהים ביותר, אשר הבולט מהם היה רכס המונטה-רוסה, שבגובה של כ4500 מ' הוא שני בגובהו באלפים אחרי המונבלאן. ניתן היה לראות גם למיטב הכרותי עם האלפים חלקים מהרכס הברנזי (יונגפראו, איגר ועוד הרים מפורסמים) ואפילו חלקים מרכס המונבלאן שנמצא מערבה יותר. קיצורו של דבר, אם אתם אי פעם באיזור מילאנו, תנו קפיצה לקומו שזה מקום יפה בפני עצמו, ואם גם השמים בהירים עלו למגדלור בבורנטי (זה שם הישוב) להנות מנוף מרהיב ורוח מקפיאת עצמות.
הורדנו את אילוביץ' בשדה התעופה של מילאנו והמשכנו לכיוון בולוניה ומשם המשכנו חזרה לפאדובה. בבולוניה, מקום היוולדו של הספגטי בולונז, התיישבנו בלומנטל ואני לאחת מארוחות הצהרים הטובות שיצא לנו לאכול, איך לא במסעדה סינית. בכלל, באופן אבסורדי, אחרי חודשיים של מטבח בלקני אשר מורכב ברובו מאוכל איטלקי וללא שום אפשרות להשיג אוכל אסייתי מכל סוג, איטליה היא עבורי המדינה הראשונה בה אוכל אסייתי זמין שוב ואני מנצל זאת בלי סוף בימים האחרונים.
נשארתי יום נוסף בפאדובה עם בלומנטל אשר ממשיך למחרת לארץ ההזדמנויות הבלתי ממומשות – אלבניה. אכלנו אוכל טוב, שתינו קפה טוב ואז אכלנו עוד קצת אוכל טוב. אני לעומת זאת, ממשיך לכיוון ההפוך אל מערב איטליה במזג אוויר אמנם בהיר אך בהחלט קריר יותר ממה שהכרתי בימי הרכיבה שלי עד כה. עשיתי היפוך בגדים בתיק ולראשונה אפדל עם בגדים ארוכים. אני כותב שורות אלו אחרי יום רכיבה כזה בעודי יושב בעיר ממש מגניבה בשם ויסנזה. אך על זאת ועוד אספר כבר בפוסט הבא.
Comments