לשחק בווי

"אלוהים ברא את צרפת, ארץ יפהפיה וטובה, וכדי לאזן הוא ברא את הצרפתים" / ווינסטון צ'רצ'יל

מיד כשעוברים את הגבול לצרפת נעטפים לפתע בהמוני אנשים, טוב לא יודע אם אנשים זו המילה המדוייקת, אני מתכוון בכל מקרה לצרפתים. זה כמו אנשים, רק עם סוודר מטופש שמונח על הכתפיים וסביב הצוואר, המון שחצנות, יהירות ופוזה, וכמובן שאף אחד מהם לא יודע לדבר בשפת אנוש. חוץ מזה הריבריה הצרפתית היא בדיוק כמו האיטלקית, רק משמעותית יותר הומת אדם ומוקפת הילה צרפתית שאני אישית לא מחבב, זה מזכיר לי את הבדיחה על ההוא שהלך לזונה ושילם חמישים שקל יותר על ה"ספרדי" רק בשביל לקבל בסוף קריאת "אאאאאולה" - הריבירה הצרפתית היא כמו האיטלקית רק שבסוף כל כוס קפה אתה מקבל "וואאלה" ומשלם חצי יורו יותר.

מנטון, עיירה איטלקית בצרפת.

חוץ מההרים ברקע, זה קופי תל אביב, אפילו מלא בצרפתים ארורים.

ממאנטון, העיר הצרפתית שממוקמת ממש על הגבול, נסיעה קצרה לאורך החוף הכניסה אותי למונאקו, המדינה השניה הכי קטנה בעולם (אחרי הואתיקן), הצפופה ביותר בעולם והיחידה שהצליחה לבצע הרכבה של חוטרי דקל ושטרות של מאה יורו. אני הגעתי חודש אחרי הקטיף אז כולם כבר היו עסוקים בלהנות מפירות הקיץ במקומות אחרים בעולם והעיר היתה די נטושה. בשביל רוכב אופניים, מונאקו ובעיקר האיזור המכונה מונטה-קרלו, היא כמו פארק שעשועים הבנוי ממנהרות וגשרים שמתפתלים לכל כיוון אפשרי בתוך ההרים, מחוץ להרים ובין ומעל בניינים שונים ומשונים. נסיעה עם האופניים על הכבישים הצרים והמפותלים גרמה לי לחשוב על איך נראה מירוץ הגראנד פרי שמתרחש פה כל שנה במאי, משהו שכנראה לא אזכה לראות בזמן הקרוב שכן לילה בחדר שצופה למירוץ עולה באותו הזמן כ-20,000 יורו. זה כולל ארוחת בוקר.

מונקו. נגמר השטח אז בונים לגובה.

אין לי מושג מה הולך פה. אני לא בטוח שיש תוכנית מתאר עירונית למונטה קארלו. איש איש כרצונו וכספו יעשה.

גוש של כסף שהומר לגוש של נדל"ן

ברוב חוכמתי הצלחתי לעלות על הכביש הראשי שחוצה את העיר-מדינה הזו, מה שכלא אותי באופן כמעט הרמטי בתוך מבוך מפחיד של מנהרות. לבסוף הצלחתי לחלץ את עצמי אל מחוצה לו אך הדבר עלה לי בפידול בשיפועים לא הגיוניים בעליל מה שגרם לקיבה שלי לרצות מזון ומהר. במונאקו הכל יקר אך לא היתה לי ברירה, נכנסתי למסעדה אסייתית בפאתי העיר שם לראשונה יצרתי אינטרקציה עם צרפתים, אמנם ממוצא אסייתי, אך זה לא משנה שכן המגעילות הצרפתית היא מהחומרים הדביקים ביותר בטבע וכך נצמדת מהר לקורבן ומוחקת כל שארית של ידע או תרבות קודמת ועל כן אותם אסייתים מסכנים לא דיברו כמובן אנגלית ובכל פעם שבקשתי משהו בצרפתית (אני יודע כמה מילים) הגיע תמיד משהו אחר. כששאלתי את המלצרית אם יש להם קפה אמריקנו היא ענתה לי "ווי", אפילו וידאתי בצרפתית שהיא מבינה על מה אני מדבר ("אספרסו בתוך כוס גדולה עם מים חמים", אני לא גאה בזה אבל אני יודע להגיד את זה בצרפתית). היא הגיעה עם כוס אספרסו ועוד איזה מן מיכל ביד, היא הניחה את הכוס על השולחן ואני שעדין היתי שקוע בהלם הראשוני לא שמתי לב שהמיכל שהיא מחזיקה מנוער בחוזקה ואז לפתע משפריץ קצפת על הקפה שלי. "מה את עושה צרפתיה מטומטמת?" שאלתי בליבי. "מרסי" אמרתי לה, נתתי לה חיוך מזויף, משהו שצרפתים מתים עליו, והסתלקתי משם בעודי תוהה כיצד הצליחה מדינה בגודל של בוטן לשרוד מאות שנים כשהמדינה שאחראית על ביטחונה היא צרפת, מדינה שלא מסוגלת לדאוג לבטחון של עצמה.

כשיוצאים ממונקו עוברים באחת המנהרות הארוכות ביותר שיש בריביירה. באורך 650 מ'. לא שכחו את רוכבי האופניים.

ביציאה ממונאקו הגעתי לכיכר אשר היתה הנקודה היחידה בגוגל מאפס שסירבה להתחדד בזום אין, אני מניח שזה קשור איכשהו לצרפתים מעצבנים. לכיכר היו שלוש יציאות, כולן למנהרות שנבלעות עמוק באדמה ואשר לצד כל אחת שלט שמסמן "ניס". מבחינתי להגיד שכל הכיוונים מובילים לאותו מקום שקול ללא להכווין בכלל ואחרי רבע שעה של בהייה באבסורד הזה התחלתי גם לחשוב בהיגיון, אז בתור התחלה קיללתי את העם הצרפתי ולאחר מכן החלטתי לעשות ניסוי במהלכו אני עוקב אחר כל המכוניות שנכנסות לכיכר וסופר כמה נכנסות לכל מנהרה, לאחר שיעברו מספיק מכוניות אבחר בנתיב שמוביל למנהרה שאליה נסעו הכי פחות מכוניות. חיכיתי רבע שעה במהלכה עברו שלוש מכוניות אשר התפצלו באופן שווה בין המנהרות. צרפתים ארורים אני שונא אתכם, אתם עושים לי דווקא. החלטתי לקחת את היציאה אשר נמצאת בכיוון שאם אמשיך איתו ישר אז אני באופן קונספטואלי אמור להגיע לניס. זו טעות ידועה וכמובן שעם הכניסה למנהרה הכביש עשה 180 מעלות וירד בחדות אל תוך האדמה (כשאתה על אופניים, לרדת עמוק עלול להתגלות כמנת יתר של סם קשה, אתה נהנה בהתחלה אבל סובל קשות מכשגילית שירדת יותר מדי). בשנייה האחרונה זיהיתי חריץ ברוחב של אופניים וחצי בקיר של המנהרה וברחתי דרכו הצידה והחוצה אל כביש חיצוני שבנס הוביל אל מחוץ לנסיכות המכושפת הזו. ממונקו המשכתי לאורך החוף עד הגעתי לעיר ניס, או כפי שהאיטלקים ועוד כמה זקנים מכנים אותה – ניצה.  

איזה קטע שהם שמו כיתוב אפילו בהונגרית!

Nice!

בניס נשארתי יומיים באכסניית מטיילים ממש נחמדה בשם סאן אקספרי (זה מהנסיך הקטן) שם ישנתי בדורמס, בחדר שכלל 5 מיטות ו500 אחוזי לחות. אני לא יודע איך הם מייצרים את האקלים הזה, אני מניח שעל ידי חוסר איוורור מתמיד, אבל למרות שבלילה היה מאוד קר ויבש בחוץ בחדר היה חם ולח, אם היה מזגן היתי מפעיל אותו, אבל למה שצרפתים ישימו מזגן, הם הרי לא מזיעים, או מסריחים או בכלל בעלי איזושהי תכונה שלילית.

לא מספיק חם ולח אני גם צריך לראות את זה מול הפנים שלי כל הזמן

ניס זו עיר יפה למדי, מתויירת להחריד אמנם, ומלאת אזורי קניות ובילויים וכמובן חופי ים נהדרים שבעונה זו מאוכלסים בעיקר בכלבי ים צרפתיים כלומר בצרפתים. הגעתי לעיר ביום ראשון והכל היה סגור, ובהכל אני מתכוון לסניפי רשתות הסלולאר שבהם רציתי לקנות כרטיס סים מקומי. החלטתי להישאר עוד יום בעיקר למטרה הנעלה הזו שכן אינטרנט הוא כידוע מעל הכל, ולמזלי למרות חגיגות האלווין החנויות היו פתוחות אך לרוע מזלי הסתבר, וכן זה הולך להישמע לא הגיוני לחלוטין, שבצרפת אם אין לך חשבון בנק מקומי, דהיינו אין ביכולתך להתחייב לחבילה סלולארית כלשהי, אין באפשרותך לקבל כרטיס סים עם אינטרנט. ניתן לקנות כרטיס סים Pre-paid לשיחות וסמסים, אבל אינטרנט לא. איך שלא תסובבו את זה, בתור תייר אני לא מסוגל להשיג אינטרנט למכשיר שלי. לבסוף הצלחתי למצוא רשת קקיונית שמוכרת כרטיסי סים כאלו אך המוכרת לא יכלה להגיד לי בכמה מגה הכרטיס טעון היות ולדבריה "הוא משמש בעיקר לשיחות ולא לאינטרנט ועל כן היא לא יכולה להגיד כמה מגה יש בו" לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, מה זו התשובה הזו לעזאזל? בכל מקרה בסוף, אחרי שכל החנות נרתמה למשימה המסובכת הזו, התברר שרכשתי כמות אדירה של 50 מיליון בייטים חדשים ונוצצים (זה מה שהיא אמרה המטומטמת הזו, זה כמו להגיד למישהו בגובה מטר וחצי שהוא נורא גבוה כי הוא בגובה של 1.5 מיליון מיקרון) ואם אני רוצה לטעון עוד אז זה אפשרי בחצי יורו למגבייט. כשאמרתי לה שזה לא יכול להיות, שזה מגוחך ושבמדינות כמו אלבניה זה היה יותר זול פי 50, היא שיחררה מן צליל "ממממ" מעצבן כזה ונתנה לי מבט של "כן, אבל אני מוצצת שבלולים מהתחת שלהם והם לא". נו שיהיה, 10 יורו וקיבלתי אינטרנט לאולי דקה בה דאגתי לשרוף את רוב המגבייטים על התבטאויות פייסבוקיות בגנות העם הצרפתי ומאז ועד עתה אני מסתובב בפעם הראשונה בטיול נטול אינטרנט לחלוטין. מספר צרפתים אדיבים ניסו לעודד אותי בכך שלא באמת צריך אינטרנט על המכשיר שכן בצרפת (האימפריה האדירה) ניתן להשיג אינטרנט בחינם לחצי שעה כמעט בכל פארק עירוני. "אבל רוב הזמן אני לא בפארקים עירוניים" אמרתי להם. "אז תהיה" הם אמרו לי. אני נשבע לכם שהיתי קרוב להרוג אותם. "לכם יש אינטרנט במכשיר?" שאלתי אותם, "כמובן" הם ענו. טוב לא היה לי כח לזה, זה גם לא באמת התנהל באנגלית כל הדיון חסר הפואנטה הזה, שלא לדבר על זה שכל חצי היום ששרפתי לחינם התנהל רובו בתקשורת מבוססת על הבעות פנים, ידים וצרפתית, שאותה אני לא באמת דובר אבל המקומים משום מה מתעקשים שאני כן.

זה אוסף כרטיסי הסים שלי מכל המדינות בהן עברתי עד כה, תנחשו מה משותף לכולם אך לא לזה שבתוך פנחס? נכון, כל אלה מאפשרים לי גישה לאינטרנט.

כשחזרתי ממורמר להוסטל וניסיתי לברר את עניין האינטרנט הסלולארי עם העובדים המקומיים אשר לשם שינוי יודעים כמה מילים באגלית, הברמן של הההוסטל התנדב לעזור בחיפוש אינטרנטי חסר תועלת (אני באמת לא מבין מה הוא חיפש שם, הוא כתב מילים אקראיות בגוגל) שבמהלכו הוא פרש בפני את התאוריה המבריקה שלו למדוע אינטרנט בצרפת הוא כה יקר -  "המשכורות פה גבוהות מאוד" הוא אמר לי. "הן לא גבוהות יותר מאלו שבגרמניה ושם השגתי אינטרנט בקלות ובזול" אמרתי לו. "האא זה בגלל כל הגנבים האלה שיש ברחובות, אתה לא יכול להשאיר שום דבר ברחוב בלי שרשרת, ישר זה נעלם" הוא השיב. "על מה אתה מדבר לעזאזל" עניתי לו בעברית. הוא הנהן בחיוב. הלכתי משם. יצאתי לסיבוב בעיר העתיקה בתקווה למצוא משהו אחד טוב במדינה הזו. ונקודת האור הזו נמצאה לבסוף ברחוב אלברט הראשון מספר 17, שם משפחה תאילנדית פתחה מה שבמונחים צרפתים אולי יכול להיחשב מסעדת פועלים, ומגישה אוכל מדהים שכאילו נלקח זה עתה מאחת הסימטאות בקווסאן. העם התאילנדי עם עיקש וחזק ונראה שהצרפתיזם עוד לא שבר אותו, הם אפילו דיברו אנגלית טוב מאוד. אם היתה להם מיטה שם היתי נשאר את כל היומיים במסעדה שלהם, לעזאזל בתוך המטבח ליד הסירים המהבילים היה פחות לח מבחדר שלי.

אוי זה היה כל כך טעים. כל כך טעים.

הפסל הלבן מייצג את צרפת. האשה מתחת מודיעה לי שאני מעניין את התחת של צרפת.

זה שיעור רכיבה ספורטיבית. באמת, יש כזה דבר בצרפת.

מניס המשכתי לאורך החוף לכיוון ישוב בשם סאן-רפאל כאשר בדרך עצרתי לארוחת צהרים בישוב המפורסם קאן, אשר בדיוק נערך למפגש ה20G שמתקיים שם ממש בימים אלו. זה אומר שהרבה צרפתים מעצבנים עם מדים מגוחכים חסמו את כל הכבישים הנוחים בעיר ואילצו אותי לטפס בתוכה. משלא נמצאו מסעדות אסייתיות החלטתי להתפשר על אוכל מזרח תיכוני שם אוכל להחזיר חלק מהכסף שלי ארצה בצורה של קטיושות, והתיישבתי במסעדה לבנונית אסלית. האוכל היה בינוני, הצרפתיזם הצליח להוציא כל דבר שהיה טוב בחומוס שהם מכינים וזו פשוט בושה שאנשים שמדברים אחד עם השני גם בערבית קוראים לשווארמה קבב ועוד שמים עליו מן רוטב מיונז עם גבינה, אין להם טיפה של כבוד לתרבות שלהם?

לפחות אם היה טעים...

בשלושת הימים הראשונים שלי בצרפת נהנתי ממזג אוויר פנטסטי, והרכיבה על אף שהצרפתים סוללים כבישים בצורה נוראית יותר מהאלבנים, היתה מהנה למדי. מניס ועד קאן יש שביל אופניים לאורך החוף שנקטע קלות פה ושם אך בעיקרון מאפשר נסיעה נעימה ובטוחה לכל אורך הריבירה שבין שתי הערים הללו. כמובן שהצרפתים לא יכולים שלא לקלקל משהו שיצא במקרה טוב ולכן הם משכירים לאורך השביל מן מפלצת שנוצרה על ידי עינוי של שני זוגות אופניים שרותכו אחת לשנייה ואז על חלקן האחורי הלבישו מן מרכב של כרכה, בקיצור הכלי הזה יכול להכיל משפחה צרפתית שלמה על כל ילדיה הרעשניים ולחסום נתיב אופניים שלם בעודם צועקים לכל עבר "אטנסיון, אטנסיון".  עוד עיכבו אותי בדרך המוני שלטים הפזורים לאורך ההריביירה הצרפתית ומציינים מה מותר ומה אסור לעשות לאורכה. להלן המיטב:

אין כניסה לכלבים חמודים מדי

אסור לכלבים להוציא את הלשון

זהירות חילול קברים לפניך

מה אסור לעשות בחוף הים הזה, מימין לשמאל - אסור לשחק בכדור, אסור להכניס את דרטאנייאן, אסור לגלוש רוח, אסור להכניס אופנוע ים ואחרון חביב אבל באמת הכי מעצבן כשמישהו עושה בים - אסור לנגן על פסנתר.

את הלילה העברתי באתר קמפינג בעיירה אג'יה שנמצאת על חוף היום עשרה ק"מ מסאן רפאל שם ישנתי כנראה בפעם האחרונה בטיול באוהל.

תאמינו לי זו התמורה הכי טובה שאפשר לקבל לכסף.

בדרך לסאן רפאל עברתי באי של "אבודים"

בלילה כשהתחיל להיות לי קר והחלטתי להתעטף בפליז שלי גיליתי לתדהמתי שהוא נשכח איפשהו באכסנייה בניס. שלחתי להם מייד מייל, היות והיתי בטוח שהוא בחדר טלוויזיה של המקום אך היום בצהרים הם החזירו לי תשובה שהוא לא נמצא. אווףף, בגרמניה שכחתי באיזה הוסטל חולצה פשוטה והם הצליחו להתחקות אחריי, למצוא את המייל שלי, ליידע אותי, לכבס אותה, לגהץ אותה, לקפל אותה יפה ולשלוח לי על חשבונם את החולצה לישראל. אני חושב שזה ממצה את ההבדל בין התרבות הגרמנית היעילה והמסודרת לזו המסמורטטת של הצרפתים ש"בתאוריה" יודעים הכל אבל בפועל לא שווים כלום. יש לי מספיק תחליפים לפליז אבל זה היה פריט לבוש יקר בכל המובנים וחבל. בברצלונה בתקווה אשלים את החוסר הזה. 

יום הרכיבה האחרון, אשר הוציא אותי זמנית מרצועת החוף והוביל אותי אל פנים היבשת, מאוד קל לתיאור במילים, מילים כמו "סבל" ו"טהור".  80 ק"מ בגשם קל אך מציק, כזה שרק השמיים הצרפתים יודעים לייצר, שוליים שנראים כמו הדבר היחיד שלא שופץ מאז מלחמת העולם השנייה, כבישים צדדיים עם מגבלת מהירות של 110 קמ"ש, נהגי מכוניות שלוקחים שלטי מגבלת מהירות ברצינות, עליות זוועתיות, מישורים גליים, וירידות שבאמת צריך לתת פרס "מענה השנה" למי שתכנן אותן, שכן איכשהו הוא הצליח לייצר עליות לאורך הירידה אשר מוודאות שתהיה חייב לפדל כל הזמן אחרת האנרגיה של תחילת הירידה לא תספיק בשביל לעבור את העלייה הקטנה שאחרי. תוסיפו לזה שאינטרנט גם אין ותבינו למה כל מה שהיה לי להגיד במהלך הנסיעה זה "מרד אלור!" אפילו הישוב "לה לוס", המקום שמפורסם בכך שהוא זה שמקבל את מספר ימי השמש הגדול ביותר בצרפת, קיבל את פני בשכבת עננים אפורה וגשם.

אני חושב שהמכולת הצרפתית הזו, בה נתקלתי ביום הרכיבה האחרון, מסכמת די טוב את מה שאני מרגיש כלפי המדינה הזו

אני לא אוהב לציין את המובן מאליו, אבל לפרוטוקול יאמר שאין כמו המאפיות הצרפתיות אשר בעזרת כמות אינסופית של חמאה ושנאת זרים מייצרות מעדנים לחיך, בניהם קוראסוני שקדים שבכל פעם מפתיעים אותי מחדש בטעם והמרקם הנפלאים שלהם. ויחד עם העובדה ששלטי בולנז'רי נפוצים פה לאורך הדרכים יותר מתחנות דלק, מרעב אני לא אמות, אבל מכולסטרול אולי. הימים הקרובים צפויים להיות גשומים וקרים, אך אני לא נותן לזה להפריע לי יותר מדי ולוקח את זה כחלק אינטגרלי ביחסי השנאה שנאה שיש ביני ובין המקום. היום נחתי קצת ומחר אמשיך מערבה במסלול שאמור תוך כשבוע להכניס אותי לספרד, מדינה נאורה שמדברת בשפה אנושית ומכירה בחשיבותו של האינטרנט לזרים. 

לפוסט הבא