רוח וגיר

נפלא! עברתי את זאדר. אני לא מאמין שעברתי את זאדר. לא נהנתי בשום צורה מהנסיעה שבין סבטי-פיליפ לזאדר וגם לא היתה לי כוונה או חשק לעצור בזאדר, שתוך כדי חצייתה יצרה אצלי רושם של מקום אפור ומשעמם למדי, אך עם זאת לא יכולתי לעצור את ההתרגשות שמלאה אותי כשראיתי את השלט שמסמן את כניסתי לתחומי העיר Zadar.  אתם חייבים להבין משהו – כשמתחילים מסע ארוך, וזה יכול להיות כל דבר, החל מריצה למרחקים ארוכים או טרק קשה וכלה בפיתוח מורכב של מוצר, אסור אף פעם לחשוב כבר עם ביצוע הצעד הראשון ישר על נקודת הסיום, מותר להשתעשע איתה וכמובן חשוב לזכור אותה לאורך הדרך, אבל לא לראות את המסלול כבינארי – נק' התחלה ונק' סיום, שכן נקודת הסיום הזו היא בדרך כלל כל כך רחוקה ואינה יכולה להיתפס כברת השגה שרוב בני האדם עלולים לאבד אמון ביכולת של עצמם ולוותר על כל האופרציה הדרושה כדי להגיע אליה עוד לפני שבכלל התחילו במסלול אשר כאמור עלול באמת ובתמים להיראות כבלתי אפשרי. במקום זאת, צריך לחשוב על יעד בר השגה שנמצא איפשהו בדרך ולהתגלגל ממנו והלאה, בשלבים, כל פעם עד ליעד הריאלי הבא. הדבר נכון גם במקרה שלי עם האופניים. כמובן שהיו יעדים בדרך שראיתי כנקודות ציון קטנות; זה אולי ישמע מטומטם אבל אתונה היתה אחת כזו, וגם רשמתי בפוסט הראשון כמה חשוב היה לי להגיע עם האופניים משדה"ת לעיר. 30 ק"מ, שכשאני נזכר בהם עכשיו בא לי לצחוק על עצמי, אבל הם היו אולי ה30 ק"מ החשובים ביותר עד כה, שכן למרות שהם קידמו אותי בפחות מאחוז אחד במרחק הם קידמו אותי ביותר מ90 אחוזים באמונה שלי בעצמי. בהמשך היו את פטרה ואחר כך כבר הרשתי לעצמי לחשוב על אלבניה והמשך הסיפור ידוע. זה לא יפתיע אתכם אם אספר שלפני הטיול עברתי פעם או פעמיים על מפת אירופה בתכנון עקרוני של המסלול שמוביל מאתונה עד לברצלונה, אך בעודי בוהה במסך המחשב על איזור הבלקן מנסה לחשוב כמה משופמים האנשים שם וכמה משובשבים הכבישים, לא נתתי לעצמי בשום שלב לחשוב אל מעבר לנקודה אחת שנראתה אז כעיר דמיונית השוכנת לרגלי הקשת בענן ושמבחינתי יתכן וכלל לא קיימת, זו היתה נקודה שאילצה את כל המסלול לעבור דרכה כי זיהיתי שהיא השער שמוציא אותי למרכז אירופה והיא היתה הנקודה הצפונית ביותר שעד אליה היה לי ברור מה אני הולך לעשות. אחריה לאן אמשיך זה כבר תלוי בי, בנסיבות הרגע ובאיך יתפתחו העניינים בזמן לאורך הטיול. אהבתי גם את השם שלה שהיה נשמע חייזרי משהו. הנקודה הזו היתה זאדר ושלשום עברתי אותה כמו רוח סערה, כמובן שמיד ביציאה מהעיר צץ לו לפתע פנצ'ר סימלי בגלגל האחורי, כאילו העיר מנסה לחסום את דרכי צפונה, אך היה לי יום לפני זה אימון עם שלושה כאלה ולא התרגשתי מדי, נהפוכו, ניצלתי את המקום המאוד נוח שבו הפנצ'ר התרחש והחלטתי שאני מנסה לתקן כל דבר שמציק לי ועושה לי את חיי הרכיבה לא נוחים מאז החלפת הגלגל האחורי. זה לקח לי פחות זמן ממה שחשבתי והמשכתי מאושר מתמיד אל מקום שהתגלה להיות עיירת החלומות שלי. שמה בקרואטיה סטאריגרד (מבוטא ונשמע בדיוק כמו סטאלינגרד, אבל בפועל הרבה יותר טוב), שם התמקמתי באתר קמפינג שהוא פשוט החצר האחורית של משפחה שכל מה שהיא אוכלת או אכלה אי פעם בחיים שלה זה דגי באס ושרימפסים. הם עשויים מזה, הם מריחים ככה ויש להם בערך את אותה רמת אנגלית כמוהם, הם גם הציעו לי כאלה כשהגעתי. הדבר הראשון ששמתי לב אליו תוך כדי שאני מקים את האוהל שלי הוא שבאוהל לידי יושבת חבורה שהגיעה עם רכב מפולין ושמכל חור אפשרי במכונית ביצבצו להם חבלים ורתמות. בשביל שליד חצר הקמפינג לא הפסיקו ללכת הלוך ושוב אנשים לבושים רתמה וחבל שתלוי באלכסון על הכתף ומדי פעם גם רוכבי אופניים. כשהסתכלתי מה קורה בסופו של השביל הזה הבנתי הכל. זו הכניסה לפארק "פקלניצה", אתר הטיפוס של קרואטיה בה' הידיעה. ככה נראה התפריט במסעדה המקומית –

ואם תרצו לעשות שם החלפת ספרים, אז תתכוננו לקבל ספר עם איורים של צוקים ומסלולי הטיפוס שלהם יחד עם דירוג המסלול והשנה בו נפתח, כי אלו הספרים היחידים שמסתובבים שמה. בסטאריגרד עשיתי חישוב קטן והבנתי שאני פחות או יותר באמצע הדרך שבין אתונה לברצלונה (~1700 ק"מ לכל כיוון)  ולא צריך להיות מבין גדול במפות כדי לזהות שהחלק הראשון, זה שנמצא מאחורי, הוא הקשה יותר. נרדמתי עם סיפוק מסויים מחצי הדרך שכבר עברתי בידיעה שמחר התקליט מתהפך ורק קיוויתי שמזג האוויר לא זומם לעשות את אותו הדבר.

קמתי בבוקר וגיליתי שהוא לא; מזג האוויר היה ידידותי מתמיד ובעודי מפדל לאורך רצועת החוף המאוד יפה הזו אשר נמתחת לאורך מספר שמורות טבע עוקבות, ניסיתי לחשוב איך יכול להיות שאוקטובר בפתח, אני נמצא 300 ק"מ דרומית לאלפים ועם זאת מפדל עם בגדים קצרים כשסביבי 27 מעלות, בלי ענן בשמים ועם תחזית שאומרת שכך יהיה עוד לפחות שבוע. ואז נזכרתי בקיץ האינדיאני. בן, הגרמני שפגשתי ביוון שמנווט את דרכו עם האופניים בעזרת מצפן סיפר לי שבשבועיים האחרונים של ספטמבר יש בדרך קבע בכל האזור שבין דרום גרמניה והבלקן מזג אוויר קיצי במיוחד, והתופעה הזו מכונה "הקיץ האינדיאני" (בהתחלה חשבתי שמדובר ב"קיץ ההודי" שכן באנגלית זה זהה, אבל ביררתי את הנושא וזה מושג שנשאל מארה"ב ושם במקור הדבר מיוחס לאינדיאנים). לא הצלחתי להבין אם יש לזה הסבר מטארולוגי כלשהו, שכן הביטוי עצמו קיים בכל שפה בחצי הכדור הצפוני בערך (חוץ מבעברית, כנראה כי אצלנו יש קבוע קיץ כזה) והיא מתארת תקופה קייצית שמתרחשת בין סוף ספטמבר לתחילת נובמבר. בקיצור אין לי מושג איזה טקס אינדיאני אחראי לכך, אבל אני מאוד מרוצה מזה ומקווה שהם לא יעצבנו את האלים שלהם בקרוב שכן אני מאוד אוהב את הלבוש הקייצי שלי. 

עובר על אחד הגשרים בין עוד חצי אי אחד לחצי אי אחר, תסתכלו במפה - קרואטיה זו מדינת חצאיי האיים.

עוד אתר טיפוס ברקע

כפרון באחד המפרצים יש בערך מיליון כאלה לאורך רצועת החוף הקרואטית

לזה אני קורא מיחזור

בישוב הזה יש פעילות ערה של האיסלם הקיצוניסקי

בבוקר, אחרי שבעל המקום ראה את כל מה שהטענתי אצלם בשירותים הוא אמר לי "אלקטריסקי 10 קונה". אנטישמי ארור.

מעבר למזג האוויר המושלם נהנתי מכבישים נהדרים ונטולי מכוניות. המכוניות הבודדות שכן חלפו על פני היו קראוונים למינהם עם לוחית רישוי גרמנית שלמאחורה שלהם צמודות אופניים. רמאים. זו למעשה הפעם הראשונה שאני נוסע בכביש שלא מחבר, ככביש יחיד, שתי ערים גדולות ובנוסף כל הישובים לאורכו מאוד דלילים באוכלוסיה, שגם היא בתורה נטולת צורך להתנייד לעבודה שכן רובם עוסקים בתיירות בישוב שלהם, בקיצור מקום אידיאלי לרכיבה על אופניים.

לקראת סוף היום עברתי במקום היחידי שביחס לשאר ישובי החוף פה אפשר לכנות עיר, Karlobag שמו, ובעיקרון זו היתה אמורה להיות נקודת הסיום שלי לאותו היום.

הכניסה לKarlobag

עצרתי להתרעננות לקראת חיפוש מקום לינה כשאיזה ברנש סהרורי התחיל לצעוק עלי כשצילמתי את הפירות בחנות שכנראה בדמיון שלו שייכת לו. הוא התחיל לרדוף אחרי ופשוט המשכתי עם האופניים עד ליציאה מהעיר והיות והיתי רענן למדי והשמש איפשרה לי להיות על הדרכים לפחות עוד שעתיים, החלטתי שאם זה המצב אין סיבה שלא אמשיך הלאה לפחות עד לישוב הבא. שמו של המקום הוא Ribarica, שם נכנסתי שוב לאתר קמפינג בניהול משפחתי. בעלת המקום היא גרמניה מבוגרת שהיגרה לקרואטיה, וזה מאפיין די בולט של הרבה מהאזורים בצפון קרואטיה – קודם כל הם מאוד אוהבים גרמנים, הם כולם מדברים גרמנית והדבר הראשון שיגידו לך בתחילת שיחה זה "דויטש?". חלקם גרמנים בעצמם ולאורך השנים ובעיקר במלחמת העולם השנייה הם היו ידועים כחובבי נאצים. מצד שני הם שונאים מוסלמים כך שהרגשות שלהם כלפי ישראלים הם אמביוולנטים. לבסוף מה שכמובן מטה את הכף זה כסף. מקור הפרנסה שלהם הוא תיירים, ואם מדובר בישראלים שמשלמים אז כל האידיאולגיות קורסות לפתע. אני לא יודע עם הסבתא הזו שמנהלת את המקום יחד עם בעלה היו קשורים בעבר לSS או לא, אך כשבעלה, שאינו דובר אנגלית, ראה אותי הוא החווה מן תנועה שאני מפרש אותה כטובה ואמר "ישראל יה יה יה" ואז סימן עם הידים שלו מן תנועה של רובה שיורה בערבי (אני יודע שזו רעיון שקשה לייצר רק בעזרת הידיים אבל נשבע לכם שזה מה שהוא עשה, הוא מאוד מוכשר בפנטומימה).

דוכן הפירות שגרם לי להימלט מ Karlobag

מה שכן, בעלת המקום לא הפסיקה לחזור על כך שהולכות להיות רוחות נוראיות הלילה ועל כן כדאי שאקים את האוהל שלי "פה!" היא אמרה, והצביעה על איזור שגם אם היה פיסת האדמה האחרונה על פני כדה"א לא היתי מקים שם את האוהל שלי. כלומר זה בהנחה שאני רוצה גם רוצה לישון בו. שטח האדמה שהיא בחרה היה מן מודל בקנה מידה אחד למיליון של הרי ההימליה. לא משהו שאתם רוצים לשכב עליו. אמרתי לה "כן כן כמובן" והקמתי את האוהל במקום אחר. שמעו אני לא יודע מה הודיעו בתחזית בטלוויזיה שהפחיד את הסבתא הזו כל כך, אבל זה כנראה היה מוצדק שכן מייד כסיימתי להקים את האוהל התחילו לנשוב רוחות ערות שמשעה לשעה רק הלכו והתחזקו, זה הפך להיות טיפה מפחיד לקראת לילה והחלטתי שאני לא מרגיש נוח עם המצב והעברתי את האוהל שלי לתצורה אלפינית.

הרוחות היו נוראיות, היו משבים שממש עיקמו את כל האוהל ועל אף שידעתי שהוא מסוגל לעמוד ברוחות חזקות הרבה יותר זו עדין היתה חוויה לא נעימה כלל וכלל והדבר מנע ממני לישון שינה ערבה במשך רוב שעות הלילה.

כשהתעוררתי, בשעה משמעותית יותר מאוחרת מהמתוכנן, גיליתי שהרוחות הנוראיות של הלילה לא רק שלא נחלשו אלא טיפה התחזקו. רוחות צפוניות-מערביות, זה בדיוק הכיוון שאליו אני מפדל. היה לי ברור שאני לא הולך להנות מזה. בנוסף, מזה הרבה זמן שלא פידלתי יום של עלייה גדולה או שתיים, והיום זה בדיוק מה שציפה לי. אם תשאלו אותי אם נהנתי מיום הרכיבה הזה אהיה חצוי מאוד בדעתי, מצד אחד נהנתי מנופים שבכלל לא ידעתי שקיימים באירופה ובטח שלא בקווי הרוחב הללו, מדבריות בסגנון מורדות הרי יהודה המזרחיים שגולשות אל תוך הים האדריאטי, זה הנוף שנגלה מצידה השני של לשון הים שפורצת בין רצועת החוף שעליה אני פידלתי ובין זו שעל חצי האי שמערבה לה. מימיני עמדו צוקים אימתניים ומדי פעם חציתי נקיקים מרשימים שלמראית עין מצטיירים כחסרי תחתית. אך מצד שני עמדו שני כוחות שמולם קשה להתמודד – הראשון הוא הרוח. אוי איזה רוחות. מצאתי את עצמי מפדל בשיא הכח בירידות של עשרה אחוז, הרוח הרימה אותי מעלה, זה היה בלתי נסבל, אבל זה עוד כלום לעומת מה שקרה בכל פעם שחציתי נקיק מאלו שהזכרתי קודם -  רוחות הצד, איזה פחד אימים, רוכבי האופנוע מבינכם מכירים את התחושה כשפתאום כח בלתי נראה תופס אותך ומזיז אותך הצידה באקראי איזה חצי מטר. לא נהנתי מזה. הכח השני שהקשה עלי את החיים זה הגיר של האופניים, כלומר ההילוכים. מאז החלפת הגלגל, הם לא מתקשרים טוב ואני זה שמשלם על הריב הזה. ניסיתי לפייס בינהם מספר פעמים אבל בכל פעם מישהו אחר מתחיל מחדש את הריב הזה. פעם לא יורד הילוך פעם קופץ הילוך ובכל מקרה, לקבל את ההילוך שאני רוצה לא יוצא לי. הכי מעצבן כשהילוך לא נכנס טוב וכל מה שאתה מקבל זה רעש כזה שנשמע בדיוק כמו זה שהיה ב"אבודים" לפני שמפלצת העשן מגיעה, מן רעש של שרשרת שזזה על כננת או משהו כזה. רציתי שהמפלצת הזו פשוט תבוא ותאכל אותי. זה היה כל כך מתסכל ואני הולך לטפל בעניין הזה ברגע הראשון שיזדמן לי. באחת הפעמים ניסיתי להעביר להילוך שהודות לגנב הגלגלים מספליט לא קיים יותר בגלגל מה שהפיל את השרשרת מגלגלי השיניים. היא נתקעה חזק בין השלדה לגלגל ואחרי מאבקים קשים היא נכנעה, לא לפני שהשאירה אותי עם שתי ידיים מלאות בגריז טרי ובלי שום נייר או חתיכת בד שיעזרו לי לנקות את עצמי קצת. הסתכלי ימינה, הסתכלתי שמאלה, ווידאתי שאין אף קרואטי בסביבה והשתמשתי בפיסת הבד היחידה שהיתה זמינה עבורי – דגל קרואטיה. 

זה כבר אחרי שניקיתי אותו קצת

בסופו של דבר, מזלי היה שמול כל הרוחות וההילוכים הלא מתאימים עמדו 45 ימים של פידול ובניית שרירים שלפני זה היו על סף ניוון שאיפשרו לי לעבור את זה מבלי לקלל יותר מדי ואפילו להנות בסופו של דבר. הגעתי בסוף יום הפידול האחרון לעיירה ציורית בשם Senj (מבוטא סנייה) והחלטתי שאחרי ליל הרוחות שעברתי אפנק את עצמי בחדר נורמלי באכסנייה נורמלית, מה גם שהתברר לי לפתע שאני בעודף לא הגיוני של קונות, מה שלא הסתדר לי עם העובדה שבעוד יומיים אני כבר עוזב את קרואטיה לטובת איטליה. (אני יודע שאפשר להמיר כסף, אני בוחר שלא). בדרך לSenj פגשתי שני רוכבי אופניים מניו זילנד, אחד פידל יחף שזה משהו שהוא יהנה ממנו עד הנפילה הראשונה שלו והשני פידל עם תיק ענק על הגב שזה משהו שהוא לא יהנה ממנו בשום שלב. הם היו נורא נחמדים ושמחתי לשמוע שלקח להם חמישה ימים להגיע מוונציה, שם התחילו, עד לנקודה בה נפגשנו, שכן הם היו חסרי ניסיון או כושר וזו בדיוק הדרך שאני הולך לעשות בימים הקרובים וחסמתי את הזמן שיקח לי להגיע לשם בחמישה ימים.

חצי אי מוזר כל כך... מדברי ונראה כאילו שהוא הוצף בטעות.

עוד איים וחצי איים מוזרים. ממש הזוי לראות את זה בעודך נוסע באיזור כל כך ירוק.

סנייה נחשבת מבין כל ישובי הים האדריאטי להיות העתיק מכולם עם שורשים בני יותר מ3000 שנה, הרבה לפני התקופה הרומית; זה מקום קטן אך מפותח מאוד ומספק כל מה שבן אדם צריך בחיים - אוכל טוב, חוף ים ושלטים מצחיקים. טוב אולי לא הכל.

חוף הים של סנייה. המים שם נראים יותר סמיכים מהרגיל.

מסתבר שסנייה היא לא רק באמצע הדרך מאתונה לברצלונה, אלא גם מקו המשווה לקוטב הצפוני. זה בפער גדול מכל השאר, השלט הכי מטומטם שיצא לי לראות בחיים שלי. 

מחר, אם כוחות הטבע יאפשרו לי, אגיע לRieka, הנקודה האחרונה שלי בקרואטיה וממנה, דרך עשרות ק"מ על אדמת סלובניה, אגיע לטרייסטה, עיר הנמל הצפון מזרחית של איטליה. עד אז, אני מאחל לכולכם שנה טובה נטולת רוחות רעות והילוכים טורדניים, וגם בריאות ואושר וכל זה.  

שנה טובה!!

לפוסט הבא