מה פה קורה פו

אלברט אינשטיין סיפר פעם שאת תורת היחסות הוא הגה בעודו מפדל על האופניים שלו. אני לא יודע כמה זמן הוא פידל ולאן כשחשב על זה אך אם נכון הדבר, ארבעה ימים של פידול בעמק הפו היו מאפשרים לו לפתור את כל הסוגיות הפתוחות שעוד נותרו במדע. האזור הזה של איטליה הוא כמו מבוך מראות ולא משנה לאן מסתכלים הכל נראה בדיוק אותו הדבר, כשמדי פעם צץ לו איזה ניואנס חדש בצורת מבצר או טירה פה ושם.

ניואנס

בכל מקום עברתי את אותן חוויות ואני נשבע שאם הזיכרון שלי היה טיפה פחות טוב (והוא גם ככה כבר עומד על סף החוסר קיום) אז כנראה שבכלל לא היתי זוכר אם סיפור כזה או תמונה מסויימת שייכים לעיר של שלשום או לזו של אתמול. או שאולי בכלל דמיינתי את הכל. אני גם יכול להבין למה אנשים שגרו פה לפני מאות שנים האמינו שהעולם הוא מישורי, תבואו לפה ותראו במו עינכם, אני כמעט התחלתי להאמין בזה גם, הוא פשוט נורא שטוח וישר פה, אין שום דבר שמצביע אחרת. אני כבר ארבעה ימים מפדל בעמק הפו, בגדול לאורך ובזגזוג עם נהר הפו. כשהיום בשעה טובה ומוצלחת, יצאתי מהמישור האינסופי הזה והתרוממתי קלות מעל פני הים לעיירה בשם אובדה. אז מה היה לנו בדרך.. נתחיל ממה שלא היה – אינטרנט. איזורים אלה באיטליה סובלים ממחסור בשני דברים שעד לפני עשור היו אולי תורמים לאווירה, אך כיום סתם מביכים – הראשון זה אינטרנט והשני זו השפה האנגלית. לאנשים אין אינטרנט בדירות או בהוסטלים שלהם ובתי קפה ומסעדות לא שמעו על ההמצאה הזו שנקראת וויי-פיי, הדבר השני שאולי גם מסביר את הראשון, זה אי הכרת השפה האנגלית. פשוט מביך. מצאתי את עצמי יותר מדי פעמים מנהל שיחות עם הידיים, אפילו בטלפון, ועם ספרדית במבטא איטלקי בתקווה שאולי יצא מזה משהו. בעיר כרמונה, שהיא פשוט מנטובה שנבנתה 60 ק"מ הצידה ואוכלסה באנשים עם איזה גן אחד שונה, ישנתי בBB שהוא למעשה דירה של סבא וסבתא איטלקים שנפטרו לא מזמן (אני מקווה, אחרת זה די קריפי) והבת שלהם, שהיא די זקנה בעצמה הפכה את זה למן הוסטל. דבר לא הוזז או השתנה בדירה וזה די מפחיד ומצחיק בו זמנית, היא מעוצבת בסגנון שנות ה-30 של המאה הקודמת ורוב התכולה שלה נקנתה בערך באותו עשור. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי כשחיפשתי ראוטר ומודם ברחבי הדירה.. הטכנולוגיה הכי מתקדמת שהיתה שם היתה בצורת רדיו שפופרות ריק שכשניסיתי להדליק אותו עשה מן רעש ציקצוק מוזר ואני חושש שבזאת הרסתי אותו. מעל המיטה של הזוג זכרונו לברכה תלוי אקונין מפחיד של מריה הקדושה ובסלון יש סדרת ספרים על אומנות הרנסנס שאני לא אתפלא אם נכתבו בידי מיכאלנג'לו עצמו. אני לא יודע אם בעלת הדירה מודעת לזה אבל השווי האמיתי של הנכס זה הוא מוזיאוני ולא הארחתי. לשמחתי, מכונת קפה חדשה היא כן דאגה לקנות לדירה וחגגתי עליה כל כך הרבה שאני חושש שגם אותה הרסתי.  אחרי מספר כוסות של אספרסו מצויין יצאתי לבית קפה בעיר לשתות קצת קפה, הבחורה שעבדה שם שאלה אותי מאיפה אני וכשעניתי "ישראל" הבחור שעובד איתה ואשר התעניין בהתרחשות שהתנהלה בשפה שהיתה הכלאה של איטלקית ספרדית וג'יבריש, שאל "איפה אתה גר, בביירות?" והבחורה ענתה לו "מטומטם, בירות זה בסוריה". אתם מבינים ואלה בסוף קובעים מי יהיה המהיג שיהיה באוסף המטומטמים האחרים שיקבעו לנו מה לעשות במדינה שלנו, טוב איך שלא יהיה זה תמיד נגמר בברלוסקוני אז זה לא באמת משנה. בכרמונה לקחתי טייק אווי של סושי לדירה הפאשיסטית שלי ואכלתי לצלילי הגראמופון שבדירה. אני חושב שאם היתי שוהה שם עוד לילה היתי מתחיל לראות דברים בשחור לבן.

הבניין שמחוץ לתמונה מטיל צל שמראה את השעה על השעון שעל המגדל מאחורה. זה כמובן שקר מוחלט. אבל זה עדיף מהכיתוב - "כנסיה בכרמונה"

אני לא מפסיק לחפש דרכים יצירתיות לצלם את עצמי על האופניים

מכרומנה פידלתי בדרך מאוד לא יעילה, חצי באשמתי חצי באשמת גוגל, לעיר השכנה – פיאסנזה. הדרך נראתה בדיוק כמו הקו על מסך המוניטור לב של מישהו שזה עתה התפגר. לא הצלחתי לזהות מקום לינה פוטנציאלי בעיר חוץ מאכסנייה אחת שעלתה בחיפוש בגוגל ושאליה הגעתי לבסוף בשעה ארבע וחצי אחה"צ אחרי שבלב העיר העתיקה איבדתי לחלוטין גיפיאס ואחרי שנגמרה לפנחס הסוללה מה שגרם לו משום מה להידבק בחיידק האיטלקי האיזורי ולסרב להכיר בקיומו של האינטרנט. המקום נראה היה נטוש לגמרי ועל הדלת הוצמד שלט עם שעות פעילות הקבלה - תחת יום שבת (היום בו הגעתי לשם) היה רשום "יום שבת – תשע עד.." ואז ארבע מחוק בקו עט ועליו בטוש רשום שש. וואלה יופי, נכנסתי לאתר אינטרנט שלהם ומזל שהיה דף בספרדית שם הבנתי שאכן רק בשש יגיע פקיד הקבלה. ישבתי בנתיים באיזה בית קפה שנראה כאילו נלקח ישירות מאיזור הדימדומים ובשעה שש כשהגעתי למקום, כשהשמש חצי שעה משקיעה ובחוץ בסביבות העשר מעלות פקיד הקבלה הודיע לי שדווקא הלילה, מכל הלילות, כל 60 המיטות תפוסות בגלל איזשהי קבוצה שמגיעה מאוחר יותר. שיט. הוא לא הסכים לרעיון שלי שאעשה קמפינג בחצר שלהם ועל כן נאלצתי להכנס למלון הראשון שראיתי בקרבת המקום. מלון עם סימן של הרבה כוכבים ליד השם שלו ומחיר שאני מתבייש לכתוב. נהנתי מאוד ב18 שעות שהעברתי בו. לא זכיתי לתנאי לינה כאלה כבר הרבה חודשים, אולי אפילו שנים, אבל זה לא משהו שכדאי שאני אתרגל אליו. בלילה יצאתי למרכז העיר, שם אכלתי את ארוחת הטיול מבחינתי, פסטה (יש לי נטייה ישראלית מטופשת לכנות את כל סוגי הפסטות כספגטי וזה משגע את המלצריות פה שמתעקשות, בצדק, לדקדק בסוג הפסטה, הצורה שלה והמילוי, יש איזה עשרים סוגים שונים שאני פשוט מכנה ספגטי) ממלואת בבשר טחון ופטריות עם בצל ועוד תפוחי אדמה מעולים שנאפו בתנור עם מלא דברים טובים מסביב.

אוקיי, זה למעשה קומיקס. הוא הולך מימין למעלה עם כיוון השעון והסיפור הוא כזה - האנס האיטלקי המפורסם חוטף את הילדה המסכנה. הוא לוקח אותה לעצים שם תוך כדי משחקים תמים לכאורה בנדנדה הוא מאבד את הראש ומבצע את זממו. חבריה של הילדה המסכנה שמאז לא נראתה מנסים להעלות אותה בסיאנס. סוף הסיפור.

לא היה מסך כזה בוורמס 3?

עברתי למוד רכיבה סתווי

למחרת, בישוב בשם ווגרה, עברתי חוויה יותר קשה, אחרי שחציתי את העיר לאורכה ולרוחבה ובכל פעם נתקלתי בשלטים על כך שהמקום הפסיק את פעילותו או שפשוט נעלם מעל פני האדמה או שלצערו לא יוכל לקבל אותי מכל מני סיבות איטלקיות משונות. בשונה מתקופת הרכיבה שלי בבלקן שהתאפיינה במזג אוויר חמים לרוב ובחוסר אכפתיות של הסביבה לכך שפשוט אקים אוהל בגינה של מישהו, איטליה מקשה עם הטמפרטורות, אך יותר מזה, אי אפשר סתם ככה להקים אוהל איפה שרק ארצה, הכל פה כל כך "מסודר ומאורגן" שזה פשוט לא יתקבל בעין יפה. לבסוף הגעתי למקום שהיה שני ק"מ מחוץ לעיר שנקרא "חוות הבוקרים", מקום גדוש מוטיבים ואווירת חוות בוקרים חוץ מהעובדה שאין שם לא חווה ולא בוקרים. כלומר יש חווה, מבנה עץ מאובזר בכל מה שצריך, אבל סוסים אין. ובוקרים.. שמעו, כשהגעתי בדיוק התנהל מירוץ מכוניות על שלט רחוק בארנת הרודיאו שיש להם שם והסתובבו שם גברים עם קובעי בוקרים ונעלי רכיבה. אני לא יודע למה הם הסתובבו ככה, אם יש להם סוסים הם כנראה השאירו אותם בבית. אולי זו האופנה באיזור הזה.

ברור

לא רק העיר הזו מתה אלא גם הדרך אליה. בפידולי לעברה נקלעתי למצוקת ארוחת צהריים לאחר ששום מקום לאורך הדרך או בישובים בהם עברתי לא היה פתוח או לא הגיש אוכל אמיתי, והעובדה שמדובר היה ביום ראשון ממש לא עזרה למצב, בשלב מסויים נהיתי כל כך רעב ששלט רחוק שעליו היה כתוב "בופה סיני, שירות עצמי", מכשהתקרבתי אליו, התגלה להיות בעצם פרסומת ל "קונגפו סיני, הגנה עצמית". מזה אני לא אצא שבע..לבסוף חברים אני לא גאה בזה אבל נשברתי ובפעם הראשונה באלפי הק"מ שעברתי עצרתי את האופניים ליד מסעדה מקומית בשם "מקדונלדס" ומילאתי את הבטן ברוע הזה רק כדי לקנות זמן עד לארוחת הערב שבתקווה תאפס את הקיבה שלי. בנתיים נראה שלא היו להחלטה הזו נזקים בלתי הפיכים. ימים יגידו.

נהר הפו. הנהר הארוך ביותר באיטליה, שמנקז בין היתר את המונבלאן.

זה אחד הזרמים שמתחברים אליו מאוחר יותר

בישוב פצפון באמצע שום מקום, אני פתאום רואה שלט קטן למסעדת אוורסט. היתי חייב לברר במה מדובר ולמה הם שמו על התפריט תמונה של בעיקר ענן. היה מצחיק שם, עד שקיבלתי את החשבון.

היום נסעתי מווגרה לישוב קטן בשם אובדה אשר בגובה 200 מ' שוכן על מורדותיהם הצפוניים של הרי גנואה; ידעתי שיש שם בית הארחה פשוט אך מסודר שבו אוכל לשהות בעלות סבירה ובמיקום טוב. כשהגעתי אליו, אחרי שפידלתי בסימטאות שעשו לי פלאשבקים מיוון ומאלבניה, המקום היה נראה כאילו זה עתה הכינו אותו לקראת סופת טורנדו, עם קרשים בחלונות ופקס שעונה לשיחות במקום טלפון. הסתובבתי בכל העיר, בכל סמטה ובכל חור. חיפשתי בכל אתר אינטרנט, בכל שפה אפשרית ואפילו הגעתי למפעל שנקרא B&B כימיקלים. אין העיר הזאת מתה, ואין איפה לישון בה. אחרי שעה של חיפושים וכשהטמפרטורות הגיעו לשבע מעלות, נשברתי - החלטתי שאני קונה אוכל ללילה ויוצא מהעיר לכיוון ההרים למצוא מקום להקים אוהל. חוקי מרפי עובדים לשני הכיוונים וכמובן שאיך שיצאתי מהעיר הופיע מלון דרכים פשוט שבמחיר שפוי ענה לכל צרכיי כולל אפילו ארוחת בוקר ומה שאף יותר הדהים אותי – אינטרנט.  בנסיעה לאובדה ניתן היה להרגיש את היציאה מהעמק והכניסה להרים. עד אז, הדרך עד כה היתה כל כך משעממת לפידול שבשלב מסויים באמצע היום אחרי שהספקתי לחשוב על כל דבר שהמוח האנושי מסוגל לחשוב עליו ואחרי שאלברט אינשטיין כבר גנב כמה הירהורים שהיו יכולים להעביר לי את הזמן, החלטתי להמציא ספורט אולמיפי חדש שמשלב גם אלמנטים מאולימפיאדת החורף. אני קורא לו נצנצלאלום, שזה בגדול לעשות עם האופניים סלאלומים עם האופניים בין הנצנצים שבולטים במרווחים קבועים לאורך השוליים. אז ככה התחלתי לשחק סלאלום עם מחזירי האור שעל השוליים ואחרי ק"מ של אימון הצלחתי לפדל שלושה ק"מ רצוף ולפסול רק פעם אחת. אני כרגע אלוף חבל אלסנדריה שבאיטליה לענף הזה בו יש כרגע חבר אחד שהוא אני. הרישום למועדון פתוח, ניתן לפנות אלי בפרטי.

זה מה שקורה כשמפקידים את מלאכת התמרור למישהו עם אובססיה קומפולסיבית.

אובדה. מאחורה, הרים! איזה כיף לפדל שוב בהרים.

כל ימי הנסיעה שתיארי היו גדושים במפגשים חוזרים ונשנים עם רוכבי אופניים מקומיים מכל הסוגים והמינים מכל הכיוונים ומכל הגילאים. כפי שכבר תיארתי בעבר, יש פה תשתית רכיבה מדהימה, אפילו איפה שאין תשתית הנהגים כאילו נותנים זכות ראשונים לרוכבי האופניים אשר בחלק מהמקומות פה עבור המקומיים האמצעי הדו גלגלי הזה הוא לא ספורט אלא ממש כלי תחבורה לתנועה בין הכפרים. בנוסף יצא לי לנסוע סוף סוף על שבילים קטנים, חלקם אפילו לא סלולים, בין שדות וחוות ולראשונה בטיול הסתכלתי סביב וראיתי את איך שדמיינתי את הטיול לפני שיצאתי אליו. אני, לבדי על האופניים, בין שדות ועצים על כביש אספלט טרי שרואה אולי מכונית אחת ביום. תענוג. אם רק היתי יכול לבקש משהו אחד שישפר את האווירה זה עוד עשר מעלות לטמפרטורה, אבל זה בסדר, אני אחיה גם עם המעט שיש עכשיו.

הממלכה שלי

יש פה במישורים כל כך הרבה כרמים שממש אפשר להריח באוויר את ריח...הפרות המסריחות שיש לידם.

תקראו את הערך בוויקיפדיה על ווינד צ'יל ותבינו למה אני עטוף ככה למרות השמש החזקה.

מחר, אם לא תהיינה הפתעות, אפגוש שוב את הים התיכון, אך הפעם מצידה המערבי של איטליה בעיר הנמל המפורסמת (בחוגים מסוימים) גנואה. ובזאת אסיים את חצייתה של צפון איטליה המישורית ואכנס לתקופת פידול ארוכה במתכונת הכל כך מוכרת עבורי של כביש חוף ים תיכוני שעולה ויורד בלי הפסקה, רק הפעם אקבל אותו במהדורה קרירה הרבה יותר ויקרה הרבה יותר כשאת רובו ככולו אעביר בצרפת וספרד (ויש עוד כ100 ק"מ איטלקים עד הגעתי למונקו וניס).

התחזית למחר – גשם! איזה כיף לי. תהנו בחופי הים בארץ ותמסרו ד"ש לגלעד, שמעתי שהוא משתחרר. נשיקות!

התרחיש שכל רוכב אופניים הכי חושש ממנו

לפוסט הבא