החתונה היוונית שלי

אני יושב במסעדה של אתר הקמפינג "הדולפין הכחול", 5 ק"מ מערבית לעיר קורינת'יה. נשמע כמו מקום רע לאכול בו, הא? אכלתי פה דג לא מזוהה שהיה מדהים ועוגת שוקולוד אגוזים שרק עליה, אם היתי יכול, היתי נותן להם שלושה כוכבי מישלן. אבל אני לא יכול.

אז איך הגעתי לפה? באופניים. אבל איך היה היום האחרון באתונה והדרך לכאן?? אוקי אז בשביל זה אני פה לספר:

ממש תוך כדי שהקלדתי את הפוסט הראשון נכנסו באישון לילה שתי אוסטרליות שמאוחר יותר התברר שהן מסידני, ששמן חנה ורבקה (לא, לא כמו שקוראים לסבתא שלכם, נו אתם יודעים.. זה מנוקד אחרת, אין לי כוח להתחיל לנקד את הבלוג), שהן בגיל המושלם, כלומר 18, ומיד עם כניסתן לחדר היה ברור שהן עוד לא הבינו את זה אבל הן הבנות הכי יפות באתונה. שעתיים מאוחר יותר ארע דבר מוזר - נכנסה בחורה לא ידועה לחדר, הניחה את התיק שלה על הרצפה, עלתה למיטה מעלי והתחילה לנחור. עד כאן שום דבר לא מוזר, מה שלא הצלחתי להבין זה איך בשעה 11:00 כשקמתי שכב על המיטה בחור צרפתי נחמד בשם אנטואן. לא חקרתי את העניין הזה לעומק ופשוט הנחתי שהם איכשהו אותו בן אדם. אנטואן הוא פריזאי בן 20, צימחוני כבד ובאופן מפתיע הוא יודע לתקשר באנגלית, ואפילו טוב. נהינו חברים ממש טובים, שתינו קצת ג'ין טוניק מחוזק עם האוסטרליות בחדר ואחר כך יצאנו לבר הגג של האכסניה-האחות שם הכרנו ערב רב של אנשים מכל העולם שלעולם לא אזכור את השם של אף אחד מהם. אני רק זוכר שני אמריקאים בוגרי סטנפורד שעובדים בהשקעות בלונדון שסיפרו לי שסטנפורד זה מקום מדהים ושהם היו מוכנים לוותר על כליה כדי לחוות מחדש את השלוש שנים שהם העבירו שם באחווה (ולפי הסיפורים שלהם, הם ככל הנראה כבר השביתו אחת מהן בשלוש שנים שהיו שם).

אלפא. חוץ מהשם, מדובר בגאונות.

אנטואן סיפר לי כמה מהסיפורים המצחיקים ביותר ששמעתי בחיים שלי – מסתבר שיש לו קטנוע ושהחוק בפאריס מאפשר שלקטנועים תהיה מראה שמאלית בלבד. הימנית היא רשות. לקטנוע שלו אין אף מראה. שזה כבר מצחיק אם מדמיינים את זה. בכל מקרה, הוא חזר פעם אחת ממסיבת תחפושות עם חבר שלו על הקטנוע שיכור לגמרי והם עשו כל מני שטויות עד שתפסה אותם משטרה שהעבירה אותו בדיקה עם הינשופון שהראה פי שמונה מהכמות המותרת. לקחו אותו למעצר לתחנת משטרה והוא ישב שם עם איזה שני טיפוסים מוזרים כל הלילה ובבוקר כששיחררו אותו, הוא עדין היה שיכור ולכן לא יכל היה לקחת את הקטנוע, ואז הוא הזכיר לי שהוא חזר ממסיבת תחפושות ולכן כל הלילה במעצר הוא היה לבוש בגדי לטקס אדומים צמודים כשהפנים שלו צבועות כולן בשחור (לא הבנתי למה הוא התחפש, אולי לעגבניה). בכל מקרה, הברנש הזה מדבר 5 שפות, אחת מהן ערבית, וכרגע מתחיל שנה שלישית בלימודי משפטים. הוא לא טיפש, הוא פשוט מאוד אוהב לשתות. ואת הקטנוע שלו.

בדרך חזרה מבר הגג לאכסנייה, מאוכזבים קלות מכך שלא יצא לנו לצאת לבלות במועדון אמיתי (אף אחד או יותר נכון אף אחת בגסטהאוס לא יצאה באותו הלילה מכל מני סיבות מטופשות, כמו טיסה לתפוס) חלפנו על פני מזרקה קטנטנה שממוקמת ממש על דלת הכניסה לאכסנייה ופתאום קלטתי את שתי הקוראניות שישנות מיטה לידי בחדר יושבות לבד עטופות בפחיות בירה ריקות וחטיפים מלוחים. יציאה קוריאנית סטנדרטית. ניפנפתי להן שלום והן הזמינו אותנו לשבת איתן. אין דרך להעביר במילים את כמות הצחוקים שהיתה באותו הלילה. כל כך הרבה סיטואציות הזויות, זה היה נראה כאילו הן מתחרות בינהן על תואר הבחורה המוזרה של השנה. אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה של אנטואן שהוא מדבר עם אסייתים, הוא היה בהלם תרבות. איכשהו יצאתי מהערב הזה עם המספר טלפון, כן טלפון, של אחת מהן, פארק מי-ג'ונג שמה (הסתבר בסוף שלא קוראים לה Yes). מכל הדברים שתופסים לי מקום בזיכרון של פנחס זו כרגע אסופת הביטים המיותרת מכולן. טוב מי יודע אולי אתגלגל עוד לסיאול מתישהו בחיי. לחברה שלה דרך אגב קוראים בדיוק אותו דבר רק הפוך, כלומר מי-ג'ונג פארק. ומסתבר שאחת איבדה את הארנק שלה והשנייה את הנייד ולכן הן ביחד בטיול (הן לא הכירו לפני) ממש שידוך משמים. אמרתי כבר שהן ממש מוזרות?

אני לא מאמין שאנחנו גרים באותה היבשת

 (לקראת הסוף הצטרפה עוד קוריאנית בשם מי-ני שניכר מהתמונה שאין לה מושג מה אמורים לעשות כשמצלמים אותה) ובשחור זה אנטואן

כשנכסתי למיטה ב2:00 בלילה ניסיתי לא לחשוב יותר מדי על איך השעה המאוחרת והעובדה שאני אחרי ליל שתייה מרשים מסתדרים עם הכוונה שלי לקום בשמונה בבוקר ולפדל 85 ק"מ לקורינת'יה. אולי בגלל שהם פשוט לא הסתדרו. לפני שעצמתי עינים אמרתי לעצמי שאני לא ממהר לשום מקום ואם צריך אני אשאר עוד לילה באתונה. ככה נרדמתי בלי לכוון שעון ובלי כלום. קמתי ביקיצה טבעית ב9 בבוקר והרגשתי טוב מתמיד. הרגשתי כל כך רענן ומלא אנרגיות שלרגע תהיתי אולי ישנתי יומיים רצוף. האוסטרליות בדיוק התעוררו גם כן (הן ישנות כמו חתולים, איזה 20 שעות ביום) אכלתי ארוחת בוקר, חזרתי לחדר ארזתי את התיקים ליציאה ונעמדתי מול הדלת, כמו צב גמלוני, מבלי יכולת לפתוח אותה. אחת האוסטרליות זינקה מהמקלחת ופתחה לי את הדלת כשלגופה מגבת בלבד. אני לא מאמין שאני עוזב.

אני יכול לכתוב ספר על יום הרכיבה הראשון האמיתי שהיה לי. אבל אין לי כוח. אז אני אספר בקיצור שנסעתי 60 ק"מ עד לעיירה בשם קינטה (מבוטא כמו השם אירנה). היציאה מאתונה היתה חלקה ומהירה מהצפוי ובדרך כשעצרתי להפסקת שתייה בקנטינה מקומית לאורך הדרך הבעלים כל כך התרשם ממני (או ריחם עלי. כנראה ריחם עלי) ונתן לי ברד לימון בחינם. באותו רגע זה היה הדבר הכי מרענן שיכולתי לקבל. פשוט תבינו זה לא שהנסיעה היתה קשה מאוד אלא שב11:00 בצהרים אלה היו תנאי ההתחלה שלי:

והטמפ' רק עלתה מאז...

מאוחר יותר נתקלתי בזה: 

קקטוס נבול זה פשוט לא סימן לשום דבר טוב.

נסעתי על כבישים מכל סוג בערך, בקצה אחד כבישים מהירים יחסית אך לא מדי, עם שוליים ענקיים, ובקצה השני כבישים נטולי שוליים אך עם זאת שוממים לחלוטין ומשובשים למדי. הפעם כל האלקטרוניקה שאני סוחב איתי תיפקדה ללא דופי ובכל הקשור לבחירת נתיב הכל נבחר בקפידה ומומש בהצלחה. כמו כן, בחלקים קשים יותר (מה שנקרא עליות) הנחתי את פנחס הפוך בתוך הזרוע שמחברת אותו לאופנים כך שבמקום המסך פנה אלי גב המכשיר והשתמשתי בו כנגן מוזיקה וכך עשיתי לעצמי את שיעור הספיניניג המושלם. אני שונא ספיניניג דרך אגב.

הדרך עברה ברובה לאורך קו החוף היפה של דרום מערב איתיקה (חבל הארץ בו נסעתי ושבו אתונה נמצאת). הכביש עובר עשרה-עשרים מטר מעל קו החוף, אך למטה על החופים האבנוניים ניתן להבחין במאות האנשים שיושבים ומשתזפים ועושים כך משעה שמונה בבוקר עד שמונה בערב. (יש דרכי גישה קטנות לחופים מהכבישים הראשיים), מה שיכול לשפוך טיפה אור על איך האומה העצלמית הזו נקלעה למצב הכלכלי שבו היא נמצאת.

במקור חשבתי לעצור ב"מגרה", עיר יחסית רצינית 55 ק"מ מאתונה אך משהגעתי אליה הבנתי שא' אין שם ממש מקומות לינה, ב' עדיין לא כלה כוחי לאותו היום (השעה היתה לפני 16:00) וג' זממתי לישון על החוף באוהל ומגרה קרובה לחוף אך לא יושבת ממש עליו. המשכתי עוד 5 ק"מ שעלו לי בכמה שנות חיים ושהזכירו לי את הכלל המפורסם לפיו מה שעולה חייב לרדת. זה פשוט פסי האטה גדולים כל הדרך הזו, עולה 30 מ' ואז יורד. המשכתי עוד 5 ק"מ כדי להגיע לקינטה. החלטי לעצור שם לא כי נגמר לי הכוח אלא כי אהבתי את השם של העיירה וגם את העובדה שהיא יושבת ממש על חוף הים.  חשבתי להקים אוהל ממש על רצועת החוף אך גם הקרקע לא היתה אידיאלית (החופים לא חוליים, אלא מלאים חלוקי נחל וסלעים) וגם היה שם על החוף מה שבארץ הינו קוראים לו "כל עם ישראל". שם גיליתי לראשונה שיוונים משחקים מטקות בדיוק כמונו הישראלים רק עם כדור טניס. ממש כדור טניס ירוק כזה וקופצני. כשמסתכלים על זה מרחוק זה נראה כאילו האנשים קטנים במיוחד.

ביוון יש רובוטריקים

לא לקחה טוב את הסיבוב

אז נסוגתי 100 מ' אחורה לשדה שהיה ממוקם טוב מבחינה אסטרטגית, בין הים לבין תחנת דלק עם סופרמרקט, והקמתי את האוהל שלי. אכלתי ארוחת ערב (כיכר לחם ענקית שחולקה ל-3, חלק אחד עם סלאמי, חלק שני עם סרדינים וחלק שלישי עם שוקולד. כל אבות המזון. ואז אגס ובננה כדי לסגור את פינת הויטמינים) תוך כדי שקראתי ספר באוהל, ממש עם השקיעה, התחילו לבקוע קולות מדאיגים מהבר שליד תחנת הדלק. קולות של מוזיקה ים תיכונית ודי-ג'י יווני שצועק במיקרופון "אלפא אלפא ביתא ביתא" באלף דציבלים. בקיצור התברר שאני ישן 50 מ' מגן אירועים עלוב. וכל הלילה נהנתי מצליליה המחרידים של חתונה יוונית זולה. ישנתי עם אוזניות וכשקמתי בבוקר נגמרה לי הסוללה של פנחס. לא נורא יש לי עוד 4. ישנתי טוב מאוד והחום לא היווה מטרד, למעשה לקראת 4 בבוקר נהיה אפילו קריר מעט.

ככה נראה מישהו באוהל לא למטרות מחאה

שוב קמתי טבעית בשעה תשע ותוך שעה כבר היתי על האופניים מפדל את דרכי לכיוון קורינת'יה מרחק 25 ק"מ בלבד. יום קצר. תוך שעה הגעתי לשלט שמסמל את מעברי ממחוז איתיקה למחוז פלופוניסיה, הלא הוא חצי האי הגדול שבדרום יוון.

היוונים לא חזקים בתחזוקת שלטים

קורינת'יה מפורסמת בעיקר בתעלה המלאכותית אשר נקראת על שם העיר ואשר עוברת ממש בסמיכות אליה. לתומי חשבתי שזו תעלה שנחפרה בימי יוון העתיקה אך כשהגעתי אליה התברר שהיא נחצבה במהלך שני עשורים בסביבות שנת 1870. אני חייב להגיד שמכל הדברים שיצא לי לראות בעולם התעלה הזו היא אחת המחזות שעלו בהרבה מעבר לציפיות שהיו לי לגביו. זו תעלה באורך 6 ק"מ שחוסכת הקפה של מאות ק"מ סביב חצי האי והיא חצובה עמוק בתוך הסלע (יותר מ60 מ') ומשהו בפרופורציות שלה (היא צרה נורא) יחד עם מי הטורקיז  והעובדה שניתן לראות את שניה קצותיה בו זמנית. משהו בזה פשוט מהפנט בה. טוב היה חם, אז התהפנטתי לעשר שניות בלבד, צילמתי והתחפפתי משם.

אני מקווה שהם מתוזמנים עם הספינות שעוברות שם

אין מעבר לטנקים על הגשר. וגם יש לשמור על מרווח של לפחות 70 מיקרון

היתי רעב נורא והחלטתי שלמרות שאני מאוד קרוב לאתר הקמפינג אליו יועדו פני, אכנס אל תוך קורינת'יה עצמה ואוכל שם במסעדה כמו שצריך. אני לא יודע איזה נגיף תקף את העיירה הזו בימים האחרונים אבל העיר, הבדרך כלל מאוד תיירותית, אשר מלאה בכל טוב של חנויות, בתי קפה ומסעדות היתה פשוט נטושה ונעולה. לא הבנתי מה קורה (אני חושד שהיום נחגג רישמית החד המטופש של מותה של מריה הקדושה. אני לא מבין למה זה חגיגות של 4 ימים, היא הרי מתה ביום אחד לא? מה היא גססה?) היצורים החיים היחידים שהצלחתי לאתר עשו צעדיהם לכיוון החוף, והחלטתי שכנראה החוף הוא מקום המפלט של שוכני המקום. וצדקתי, החוף היה מפוצץ אנשים וכל המסעדות היו בתפוסה מלאה. מה שמוזר זה שכל העיר, ותאמינו לי סרקתי את העיר בצורה יסודית עם האופניים, הריחה ריח חזק של מנגל, היוונים האלה פשוט מטורפים על לעשות על האש, אני לא אתפלא אם הם עושים את זה בתוך הבית שלהם. בכל מקרה, התיישבתי בבית קפה על הטיילת ממנו אוכל להשגיח על האופניים שלי, שנשארו קשורות עם מרבית הציוד עליהן, ושמחתי בניצחון הזמני שלי. איזה ניצחון, מסבר שהם לא מגישים אוכל, אלא רק שתייה ואם אני רוצה אז בעיקרון אם יכולים לעשות המבורגר. זה היה נשמע לי כל כך רע אבל היתי מספיק רעב כדי שזה לא יפריע לי. דאגתי ליידע את המלצרית שחס וחלילה לא יהיה שום רוטב על ההמבורגר שלי. היא דאגה שיהיה. קיבלתי אותו עם שלושת האוייבים הכי גדולים שלי באוכל – קטשופ, מיונז וחרדל והמשת"פ שלם גבינה צהובה. קיבלתי במנה אחת את כל הדברים שאני הכי לא סובל. את המיונז, שהוא מבחינתי בגדר יהרג ואל יעבור, ניקיתי חלקית. את הגבינה העפתי, עצמתי עיניים ואכלתי במהירות את מה שנשאר. לפחות זה עלה רק 5 יורו.

משם המשכתי עוד חצי שעה אל מחוץ לעיר לאתר הקמפינג בו אשהה הלילה ושממנו אני כותב. זה אתר ממש מדליק. יש בו אינטרנט, מקלחות, חדר כביסה, חוף ים פרטי, 10 מ"ר שטח לאורח (שם מקימים את האוהל), מסעדה ממש טובה (כבר תיארתי בהתחלה), שקעי חשמל, ועוד עשרות אם לא מאות יוונים שנותנים למקום מן אווירת סחנה שכזו. הדבר היחידי שאני יכול להגיד לחובת המקום זה שמשום מה הם בחרו להאריק את החשמל של כל המתחם דרך ידית הדוש שלי במקלחת. אם מישהו מכם שמע צרחה מכיוון צפון מערב ממקור לא מזוהה היום בסביבות ארבע אחרה"צ, זה היתי אני. מצטער. יש פה באתר מעט מאוד תיירים זרים, אך שמעתי צרפתית וגרמנית פה ושם. האזורים הללו מלאים בעיקר בתיירות פנימית יוונית. לילה פה עולה דרך אגב 10 יורו.

אני עצלן מכדי לקום ולצלם כמו בן אדם. ככה נראה הנוף מהשולחן בו אני יושב וכותב. חוף הרים וכיסא.

זהו. 120 ק"מ מנקודת ההתחלה, אני מרגיש שבקצב של כ40 ק"מ ליום אני אוכל להמשיך לעד או עד שיקרע לי המיניסקוס, או התחת. קשה אבל בצורה סבירה, אני גם לומד להכיר את עצמי ואת האופניים תוך כדי. עד כה מרגיש לי שאני יותר מדי בפעילות אנאירובית במקום לפדל אירובי, שזה הצד החזק שלי. מוזר. אני אעבוד על זה. מה עוד.. אז ככה תשכחו ממכוניות או מהחום, שתי הסכנות הגדולות ביותר שמהן עד כה היתי הכי קרוב לנזק ממשי הן 1. כלבים ו-2. אנשים שפותחים את הדלתות של האוטו מבלי להסתכל קודם במראת הצד. הראשונים בעיקר מפחידים ומציקים והאחרונים הם כמו צלפים, יכולים להוריד אותך בשבריר שנייה מבלי שתבין מה פגע בך. אך אך דאגה יש לי טריק פשוט – אני מסתכל על המראה של האוטו החונה לפני שאני חולף על פניו ובודק אם זה גבר או אישה. אם זה הראשון אני ממשיך כרגיל ואם זו אישה אני לוקח מרווח של מטר וחצי מהאוטו. הנושא פתור.

התכנון ליומיים-שלושה הקרובים הוא להגיע לפטרה (Patra), העיר השלישית בגודלה ביוון ונקודת השער לצפון מערב יוון והדרך לאלבניה. אחלו לי בהצלחה, הולכים להיות יומייים שלושה קשים. (פרטה נמצאת בערך 120 ק"מ מאיפה שאני עכשיו ועל אף שהנסיעה היא לאורך החוף, תווי השטח מאוד הררי ואני לא יודע איך זה ישפיע על כביש החוף הזה.  היום יהיה הלילה השני ברציפות אותו אני מעביר באוהל ואני חייב להגיד לכם שדבר ראשון זה ממש כיף ודבר שני אם מישהו בארץ רוצה להפסיק את מחאת האוהלים כל מה שהוא צריך לעשות זה לקיים מלא חתונות יווניות זולות בקרבת האוהלים. תוך שעתיים כולם שם מתפנים.

אז עד הפעם הבאה, אני מוסר מחוף קורינת'יה, פלופוניסיה, יוון -  לילה טוב לכולכם, לאלה שבדירותיהם ולאלה שבאוהליהם. ומי יתן ולעולם לא תוזמנו לחתונה יוונית זולה.

לפוסט הבא