עליות או לא להיות

אוונגליה, בעלת הפנסיון בו ישני, אחזה את כידון האופניים בעודי מעמיס את כל הציוד על הסבל. היא נפרדה ממני בברכה יוונית קלאסית – "שיהיה לך חורף נעים". בליל אמש היתה לנו שיחה ארוכה, ממנה יצאתי בתחושה שנכון לעכשיו אין מישהי שאוהבת את ישראל בעולם יותר ממנה. דיברנו על נצרות ויהדות וכנקמה על השיעור שהעבירה לי בנוגע למקור השם אמפילוחיה, העברתי לה הרצאה מקיפה על ההיסטוריה של השפה העברית. אני חושש שהיא נהנתה מזה. היא היתה מרותקת. מאמפילוחיה יצאתי כהרגלי מאוחר, זאת למרות השקמה מוקדמת יחסית (8:30) פשוט סידורי הבוקר לא עברו חלק כמתוכנן - זה התחיל עם הדואר, שם נקלעתי לסיטואציה כל כך אבסורדית שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות. ניגשתי לדוכן היחיד שהיה שם והנחתי מעטפה על הדלפק. אמרתי באנגלית לפקידה שישבה שם שאני רוצה לשלוח את זה לחוץ לארץ. זו היתה הפעם הראשונה שהפקידה הזו שמעה את השפה האנגלית והיא תקעה בי מבט משתומם, כאילו מה אני רוצה ממנה. עברתי לפנטומימה. הראתי לה את המכתב ועשיתי תנועה של לשלוח אותו. היא לא הבינה. לעזאזל, אנחנו בדואר. את עובדת פה. אני בא עם מכתב. מה נראה לך שאני רוצה לעשות איתו? אוריגמי? היא משכה ידיה לצדדים, מבטאת את חוסר האונים שלה נוכח בקשתי המוזרה. פנחס השני לא יכל לעזור לי כמתורגמן היות והסידור השני שלי היה להטעין את חבילת הגלישה שלו שנגמרה בנתיים. הערתי איזה עובד מנומנם שישב בשולחן אחר ועשה את עצמו כאילו הוא נורא עסוק על ידי העברת ניירות מצידו האחד של השולחן אל צידו השני ואז חזרה. גם הוא לא ידע אנגלית אבל לעומת הבחורה הוא היה ממש טוב בלהבין פנטומימה. לבסוף, רשמתי את הכתובת המיועדת והעברתי לידיהם את המעטפה. (גור, זה היה מיועד אליך, תחזיק אצבעות. אני לא אופטימי במיוחד). אין לי כח לספר על הסידור השני, שנגמר בכך שכרגע יש לי יותר כרטיסי סים יוונים מאשר ישראלים.

תארו לעצמכם שהיה בישראל בנק בשם גולדסטאר

אובייקטיבית, יום הרכיבה מאמפילוחיה לפרבזה, צריך היה להיות קשה יותר מכל אלו שעברתי עד כה. שלושה סשנים של עליות של כ200 מ'. מתוכן אחת תלולה למדי (ובאופניים השיפוע למעשה משמעותי יותר מהגובה הסופי). יצאתי לדרך מבלי לחשוב על זה יותר מדי; אמרתי לעצמי "פשוט תפדל". אני לא יודע מה הנסיעה לאמפילוחיה עשתה לגוף שלי (אני חושב שזו היתה דוגמא קלאסית לכך שמה שלא הורג מחשל) אבל יום המנוחה בוודאות גרם לגוף שלי לעשות חושבין עם עצמו ולהגיע למסקנה שעד כה הוא לא התנהג כמצופה ממנו ועל כן החליט שראוי יהיה לפצות אותי.

וכך היה. אולי זה היה גם שילוב של אנדרנלין, כושר נבנה, ארבע כוסות של קפה קר (המשקה הזה פשוט מדהים, לא נתקלתי בדבר כזה בשום מקום בעולם – הם במעשה קסם עושים קפה שחור בוץ קר ומתוק ועם קצף שכזה..זה מעדן, וזה גם מאוד מעורר) או שאולי סתם הנאה מאחד הימים היותר יפים שהיו לי עד כה (וגם מהנעימים, ממש אביבי על סף הקריר עם 33 מעלות בלבד), אך בתוך שעתיים גמעתי 45 ק"מ, אז הגעתי לווניטסה. העיירה האחרונה לפני פרבזה.

אני לא יודע אם אתם מסוגלים להבין כמה שלט כזה משמח רוכב אופניים. אני בוודאות עברתי את המהירות המותרת בכביש הזה לקראת סוף הירידה.

זה כבר ממש בסוף הירידה. בקושי הצלחתי לבלום את האופניים בשביל לצלם את התמונה הזו.

בווניטסה אכלתי את ארוחת הצהרים הזולה ביותר שיצא לי לאכול באירופה אי פעם. 1.5 יורו. אמנם זו היתה יותר מנת שווארמה בלאפה מאשר ארוחה; אבל זה היה טעים, זה השביע אותי ועבר כבר חצי יום מאז ואני עדין בחיים. זה כל מה שאני דורש מארוחות צהריים. המשכתי בדרך שהמפה הציגה כשטוחה אך במציאות היתה גלית עד גבה גלית עם כביש שפשוט ליכך את גובה הקונטורים שבמפה אך מבלי לעבור אותם ועל כן יצר מצג שווא של מישור. כיף לא היה שם. חלפתי על פני בסיס שדה דב יווני שכזה וכבר יכולתי להריח את פרבזה.

בתמונה - תיאור מוחשי למושג "הגזמה"

פרבזה שוכנת בצידו הצפוני של המעבר הימי הצר (נראה לי שיש מילה לזה בעברית..) שמזרחית משם נפתח ללגונה הענקית שעל חופה יושבת אמפילוחיה. אני הגעתי מצידו הדרומי של המיצר ובעודי מתקרב לעיר הבחנתי שמשהו חסר לי בנוף. חסר לי גשר לעבור עליו לצד השני. מוזר, בגוגל מאפס ראיתי כביש ברור שחוצה את המיצר. ואז בדיוק נעצרתי אל מול שלט שמודיע שאין כניסה להולכי רגל, לטרקטורים ולרוכבי אופניים. גזענים. מסתבר שהגשר הפך למנהרה. מצב ביש. פידלתי בכביש צידי שהוביל למרינה שבקודקוד היבשה שממש כמעט ונוגע בפרבזה

אחחח, פרבזה, כל כך קרובה...אבל לא.

פחות מ400 מטר של מים הפרידו ביני ובין המשך הדרך. הערכתי שאוכל למצוא כלי שיט כלשהו שתמורת סכום סימלי יוכל להעביר אותי ואת האופניים לצד השני. הלכתי למגדל הפיקוח של המרינה וביררתי את הנושא. הפקידה האדיבה הסתכלה עלי כאילו היתי הרוכב אופניים המאה שפונה אליה בנושא הזה היום והנחתה אותי לחזור לכביש הראשי, להמשיך בניגוד לתמרור עד לעמדת האגרה ושם לדרוש שיקחו אותי ברכב מיוחד. "זו חובתם וזו וזכותך", ממש כך היא ניסחה את זה. טוב. בעודי מפדל חזרה לכיוון נתיב האגרה שמכניס למנהרה חשבתי מה יהיה נכון לעשות כשבעמדת האגרה יגידו לי שאני צריך לקחת מעבורת לצד השני. היה לי ברור שזה מה שיקרה, זה כל כך אופייני למצבים כאלה. ניגשתי לחלון שהפרצוף שהשתקף דרכו היה נראה הידידותי ביותר. בחורה כמובן. היא פתחה אותו ואני הבנתי שיש יריבות מסויימת בין אנשי המנהרות ואנשי הים ועל כן אני עלול להפוך לכלי שבעזרתו הם מציקים אחד אל השני בעוד אני זה שסובל בדרך. על כן התנהגתי כמי שמעולם לא ביקר במרינה ושאלתי אותה בנימוס איך אני מגיע לצד השני עם האופניים. "אתה לא יכול" היא אמרה לי. "הא אוקיי אז אני פשוט אפדל 500 ק"מ מסביב ללגונה הארורה הזו כי אתם לא מאפשרים לי לעבור 400 מ' מתחת לאדמה!". זה עבר לי בראש, אבל לא אמרתי זה. כן אמרתי לה - "מה אני אמור לעשות אם כך? איך תוכלי לעזור לי?". היא נאנחה ואמרה לי לעמוד בצד ושתכף יטפלו בי. עמדתי בצד כרבע שעה כשלפתע הופיע טנדר פתוח שנסע נגד כיוון התנועה עם צ'קלקה צהובה וצפר לי כמו מישהו שאוסף מישהי לדייט. הוא היה נראה מאוד לא מרוצה מזה שהקפצתי אותו למשימה הזו. זה היה נראה כאילו הוא היה בשנ"צ חלומי כשצלצול טלפון רועש העיר אותו ומצידו השני של הקו קול צורם הודיע לו "בוא, הקפצת אופניים".

פרקתי את האופניים מציוד, והעלתי אותן ואת התיקים למאחורה של הטנדר. ואז התחלנו הנהג ואני לשחק משחק. הוא ניסה לנחש מאיפה אני ואני בתגובה חזרתי על המילה "לא". זה התחיל בגרמני, המשיך בספרדי, עבר לצ'כי המשיך לאמריקאי ואז החלטתי שהמשחק הזה משעמם אותי אז גיליתי לו שאני מישראל. היינו בשלב הזה באמצע המנהרה בערך (איכשהו מתחת למים המנהרה היא באורך של איזה שני ק"מ) ואז עברנו למשחק אחר שממנו דווקא נהנתי. הוא אמר "ישראל? מכבי!" ואני אמרתי בהתלהבות "כן, מכבי" מבלי להבין האם הוא מדבר על כדורסל או על כדורגל. ואז הוא אמר "מכבי פאק פנתנייקוס" (הנחתי שהוא התכוון ל 3:0 של מכבי נגד פנתנייקוס מלפני כמה ימים) ואז הוא הצביע על עצמו ואמר "אולימפיאקוס" והמשיך "גוּד מכבי פאק פנתנייקוס". ואז במשך חצי דקה הוא שר מן שיר חסר לחן שהלך בערך כך: "פאק פנתנייקוס, פאק פנתנייקוס, פאק פנתנייקוס, מכבי פאק פנתנייקוס, אולימפיאקוס הפי!". אכן, מדובר באיש אשכולות. ניפרדתי ממנו לשלום ובתוך רבע שעה כבר עמדתי ליד דלפק הקבלה של אתר הקמפינג של חוף קלמיטצי, מרחק 3 ק"מ צפונית מפרבזה.

מה זה הכלי רכב המוזר הזה שאני נמצא בו ולמה יש לו 4 גלגלים?

אתר הקמפינג הזה הוא התגלמות של כל מה שטוב בעולם -  חוף ים חולי, בריכת שחייה, אוכל טוב, אינטרנט ומלא איטלקיות. אזורים אלו של יוון מאופיינים בתיירות איטלקית מסיבית שמגיעה דרך הים האיוני מרחב מאה ק"מ בלבד. האינטרקציה הראשונה שהיתה לי פה עם איטלקים התחילה כך:

"מה אתה מצלם אותי? בוא תעזור לי לרדת!"

חתול הבית האיטלקי הזה ברח מהקרוון של המשפחה שלו ומימש את האימרה "טיפס גבוה מדי על העץ". הוא אשכרה נתקע שם ולא הצליח לרדת. הצעתי להם שאוריד אותו והם אמרו שאם הוא לא ירד עד הבוקר הם יאשרו לי לפתוח בתוכנית החילוץ. רק כעבור שעתיים הוא ירד, או יותר נכון התרסק על הרצפה. לחתול שלום. או במקרה שלו צ'או.

הסתכלתי מסביב על שכני במתחם האוהלים הזה (תאמינו או לא אבל אף אחד פה לא מוחה על כלום) וגיליתי שיש אנשים שלוקחים ברצינות את עניין הקמפינג:

 "מה יש בYes סלבס?"

בקיצור, כולם פה איטלקים חוץ מברנש אנגלי מוזר בן קרוב ל60 שלא מפסיק לדפדף במן ספר שחור עב כרס שלא רשום עליו כלום. אני חושד שהוא אלוהים ושהוא עובר על הספר הזה שממנו כולם רוצים להימחק עד מוצאי יום הכיפורים.

מאז שגעתי הספקתי להשתכשך בבריכה, לאכול ארוחת ערב איטלקית מעולה (גם בעלי המקום הם איטלקים. אתם יודעים מה, יכול להיות שנהג הטנדר הזה בכלל העביר אותי במנהרה לאיטליה..הנסיעה הזו באמת היתה ארוכה מדי) ולשוחח עם כמה איטלקים בנוגע לטיול שלי. אחד מהם שלא ידע אנגלית וקיבל את כל האינפורמציה בתרגום סימולטני, כששמע שאני מתכנן להגיע עד ספרד, קם מהכיסא בבהלה התחיל לעשות כל מני תנועות באוויר תוך כדי שהוא צועק דברים באיטלקית והסתלק. הם אמרו לי שהוא נבהל והלך לישון.

אני בק"מ ה101 מאלבניה ויותר מ 400 ק"מ כבר מאחורי ומחר יום שאמור להיות קשה במיוחד. למרות שזה מתחיל להיות הרגל להגיד את זה, אז אני אפסיק. חוץ מזה שגם היום היה צריך להיות קשה וזה היה אחד הימים שיותר נהנתי מהם.

אז לבנתיים, תהיו חזקים שם בארץ הקודש. כאן מסתיימים שידורינו להיום; אני גמור מעייפות ועוד יש לי להציע את המזרון באוהל. לילה טוב.

המאהל ערוך ומוכן לפקודתך המפקד

חוף הים הפרטי שלי ושל האיטלקים

לפוסט הבא