סיפור אהבה אלבני
- Ran Kramer
- Sep 8, 2011
- 8 min read
Updated: Aug 17
וואו, איזה פוסט נהדר היה לי בידיים עד לפני כמה ימים. אמנם עדין לא ערוך, רק רצף אירועים מלווה תמונות שאמור היה להעביר את חוויתיי משלושת הימים שעברו מרגע הגעתי לולורה ועד הגעתי לטירנה, עיר הבירה, אשר בשונה משאר המקומות בהם ביקרתי עד כה באלבניה זכאית לקבל את התואר עיר (לגבי בירה – אני עדיין בספק), אך עדין, הרגשתי שהיו אלה ימים עשירים בחוויות וסיפורים שהיו אמורים לבנות פוסט מרתק.
רציתי לספר לכם על ימי השוטטות שלי בעיר הנמל ולורה
ולהודיע שכל מי שלא הזמין משהו ב"טאב המפתיע" הפסיד, שכן בולורה היה שילוב מושלם של שוק ענק מלא בכל טוב אלבני וממש לידו סניף הדואר הראשי של העיר. ממש חבל. היו שם דברים מוזרים ופרימטיבים שכבר בתחילת שנות השמונים אבד עליהם הכלח. שלא לדבר על פרטי הלבוש שמכרו שם. אני לא מאמין שיש בני תמותה שקונים מוקסיני בצבע זהב עם ציורים רקומים של פרחים אדומים.
רציתי לספר גם על הדגל האלבני שקניתי ושהפעם חובר לאופניים בצורה כזו שצריך להיות יותר מסתם גנב כדי לקחת אותו ואכן הוא עדין מתנוסס על חזית סלסלת האופניים בכבוד, למרות שאם תשאלו את האלבני הממוצע הוא יגיד לכם שאפשר להתווכח על עניין ה"כבוד".
או לספר שבזמן חיפושי אחר ספר חדש באנגלית נתקלתי בזה:
או על מסעדת הדרכים אליה הגעתי בדרכי צפונה מולורה שבה כדי להזמין אוכל נאלצתי לרשום למלצרית באלבנית "כן" ו"לא" על מפית ולתת לה להזיז את האצבע מאחד לשני בהתאם להאם המנה בתפריט קיימת או לא. זה היה כמו לעשות סיאנס כשהמלצרית בתפקיד הרוח רפאים שעונה לך אם תשאר רעב בסוף היום או לא.
ממש רציתי לספר על הדרך שבין ולורה לטירנה ועל איך שכשהגעתי לכביש היחיד שמוביל לטירנה נגלו בפני חדשות טובות וחדשות רעות. הטובות, שאף רכב שם לא יכול לרדת לשוליים והרעות שזה בגלל שלא היו שוליים. ועל איך נאלצתי לפדל יותר מ90 ק"מ על שביל אדמה נוראי שהיחידים שהכירו אותו מלבדי היו... כמובן - חמורים. ואתם יודעים מה חמורים הכי אוהבים לעשות בחיים נכון? לחרבן.
או על מלון הדרכים המוזר בו העברתי את הלילה בעלות של 1000 לק (פחות מ7 יורו). שזה בדיוק לק אחד עבור כל פשפש שהיה לי במיטה.
לעולם כבר לא תשמעו על איך הפכתי סוף סוף לרוכב אופניים אמיתי כשבתוך יומיים גמעתי כ200 ק"מ, כשבסיומן הגעתי לפאתי טירנה כשהשריר היחיד אצלי שעדין מתפקד כראוי הוא הלשון.
אך כאמור, לא תשמעו על כל זה. ולמה לא תשמעו על כל זה? כי הדבר הראשון שאמר לי רובו, עובד הגסטהאוס בטירנה, עם הגעתי לקבלה היה "האא אתה ישראלי? יש פה כבר בחורה ישראלית אחת". אתם יכולים לנחש שהיתי מופתע. וגם היא. ואי אפשר להאשים אותה. או אותי. כמו בכל סרט רומנטי בו בחורה מפתיעה יוצרת תפנית בעלילה, כך היה גם אצלי. רק שמקרה שלי לא מדובר בסתם בחורה. מדובר בנעמי, ירושלמית בת 25 שמטיילת לבדה באיזורים אלה בעולם פשוט כי היא בחורה מופלאה. ומעשה שהיה כך היה –
הגעתי לגסטהאוס בטירנה אחרי יום רכיבה ארוך שבמהלכו אכלתי בדיוק כלום. היתי עייף צמא ורעב. היתי גם מסריח במיוחד. עם זאת, התיישבתי לצד נעמי וסבסטיאן, ארגנטינאי שבדיוק עמד לעזוב את העיר, ומאוד מהר מצאתי את עצמי עושה איתם לחיים עם חצי ליטר בירה טירנה ביד. ואם אני זוכר נכון, תוך חצי שעה זה קרה שוב עם חצי ליטר נוסף. רק אחרי זה אכלנו נעמי ואני ארוחת ערב וקבענו שלמחרת נעשה משהו. יום המחרת, תוכנן להיות יום המנוחה שלי ועל כן נעמי החליטה שהכי נכון שנלך לטפס על הר. אני לא יכול לסרב להצעות כאלה, אפילו אם יום קודם רכבתי 110 ק"מ. קמתי בסביבות עשר בבבוקר, בקושי הספקתי להתיישב על המיטה ולהוריד את קורי השינה מהעינים כשנעמי הופיעה בחדר, נעמדה מולי עם החיוך המקסים שלה והסבירה לי בגאווה בדיוק מה צריך לעשות כדי לכבוש את הפסגה האלבנית שלנו עוד באותו היום. היא היתה כל כך רעננה ומלאת חיים שזה היה נראה כאילו היא קמה בשש בבוקר והספיקה לעשות דברים שבמקרה שלי היו דורשים באופן טבעי לפחות יומיים. יצאנו לדרכנו אל העיירה שממנה עולה הרכבל אל ההר (תכננו לקחת את הרכבל לתחנה הגבוהה ומשם להמשיך ברגל עוד 300 מ' גובה). הגענו לרכבל, אותו האלבנים מכנים Teleferik (יעני מעבורת על כבל ועוד אות מיותרת לציון הימצאותך בבלקן), רק כדי לגלות שהטלפריק נמצא יותר במצב של מקולקליק (שזה "לא עובד" בשפה המקומית) ואחרי התייעצות מהירה, במהלכה המקומים הסבירו לנו שאין שום דרך אחרת להגיע לתחנת הרכבל הגבוהה, החלטנו, על סמך תחושת בטן בלבד, שכן יש דרך ולקחנו מונית במעלה ההר. הוסכם שהמונית תמתין לנו שלוש שעות ליד תחנת הרכבל העליונה - מספיק זמן כדי לעלות, להתפעל מהנוף ולרדת - ואז תחזיר אותנו מטה אל העיירה. ההסכם כלל את כל הנ"ל בעלות של 40 לק שמאוחר יותר התבררו להיות בעצם 8000. לק תבין את הנהג הזה. אני לא ארחיב על זה, מדובר בסיפור ארוך שדי מתאר את המדינה העקומה הזו. אחרי ארוחה קלה ובירה קלה במסעדת הרים שהיתה במקום, התחלנו לטפס. עשינו בדיוק שלושה צעדים מהמסעדה ואז הגענו למכשול הראשון בדרכנו מעלה – גדר אבן קטנה. בפלגמטיות שקשה לתאר קפצתי עליה עם רגל אחת לפנים. הרגל לא נחתה טוב ובבת אחת ניתזה חזרה מטה בעודה משתייפת על שפת האבנים החדות. אאוץ'. ואז דם. הרגשתי שזה יותר משפשוף קטן וידעתי בדיוק מה עומד לקרות. לא עברו 10 דקות, בהן נעמי ועוד כמה עובדים מהמסעדה התחילו לעמול על חיטוי וחבישת המקום ואמרתי לנעמי "תקשיבי נעמי, אני מצטער שזה יצא ככה אבל תספרי עד חמש ואני מתעלף". עברו בדיוק חמש שניות והיתי מעולף. כשהתעוררתי היו סביבי ארבעה ראשים אלבנים לחוצים וישראלית אחת עם חיוך ענק ומקסים שחשבה שאני מת.
מסתבר שנעמי מחבבת מתעלפים שכן מיד אחרי זה מצאנו את עצמנו מתנשקים ו24 שעות אחרי זה מבלים ארבעה ימים מהסרטים בעיר אחרת, במדינה אחרת, ועד שלא יוכיחו לי אחרת, גם בעונה אחרת. שכן ארבע שעות נסיעה הביאו אותנו לאקלים אחר לחלוטין מזה שממנו יצאנו.
לפסגת ההר ההוא כבר לא הגענו דרך אגב.
החיבור שנוצר בין נעמי וביני היה כה מושלם שקשה לתאר זאת במילים והיה מצחיק להסביר לאנשים ששנינו מישראל אבל שאנחנו מכירים פחות או יותר מאתמול. במיוחד באיזורים בהם לפגוש ישראלי זה דבר חריג בדיוק כמו לפגוש אלבני בישראל. אז עוד שניים כאלה ועוד ביחד. האמת שמצחיק שאני אומר את כל זה, שכן בלילה לפני הנסיעה למקדוניה הופיע בגסטהאוס ישראלי נוסף בשם רועי. בחור אדיר שסורק ומתעד את הבלקן אשר שיתף אותנו בסיפורי בלקן קלאסיים מהחודש האחרון בו שוטט באיזורי הארדקור, בעיקר בהופעות של להקות מקומיות ופסטיבלים אותם צילם במסגרת סרט דוקו שהוא מכין.
נסענו כאמור לאוחריד, עיירת נופש פסטורלית שנמצאת בצידו המקדוני של אגם מסוג כנרת. יש לי כל כך הרבה מה לספר על מקדוניה, מדינת בלקן שהיתי אמור לפספס לפי התכנון המקורי, וזה עוד בנפרד מכל החוויות והבילויים יחד עם נעמי שבארבעת הימים האחרונים נצרבו כל כך חזק בראשי שאני חושש שלתאר אותם ידרוש ממני לפתוח בלוג יעודי, ועל כן כל עוד לא אקבל מקהל הקוראים בקשות ותחנונים לספר על מקדוניה ועיירת האגם בה שהינו, אין לי כוונה להקדיש פוסט יעודי לכך, מה גם שזה ידרוש ממני להוסיף בבלוג קישור עם כותרת למדינה חדשה למרות שכרונולוגית אני עדיין באלבניה, וזו בעיני בעיה לא פתירה. אבל אני לא אשאיר אתכם לגמרי באפילה ואשתמש בכלי מאוד יעיל להעברת מסרים באיזור הבלקן, היכן שהשפה נהפכת לבלתי שמישה, והוא - תמונות!
חזרתי היום לטירנה, שם נטשתי את אופניי לפני ארבעה ימים, ונעמי המשיכה לסופיה, בירת בולגריה, משם תמשיך לאיסטנבול ואז לכלא הטורקי או לארץ, מה שיקרה קודם. לפני שנפרדנו נזכרתי שלפני שנה כשהיתי בסופיה שכחתי להחזיר לקבלה בגסטהאוס את המפתח של החדר ומאז אני שומר אותו בתיק של הלפטופ מחכה למשהו לא ברור שיקרה. איזה קטע, זה קרה. נתתי לנעמי את המפתח, והיא יכולה לבחור כרגע בין לקבל את הדיפוסיט על המפתח (סכום עתק של 5 לב, עשרה שקלים) או פשוט לגור באופן פירטי באכסניה בחינם.
הנסיעה חזור לטירנה, בשונה מזו שהיתה בהלוך, התבססה על חוקי ההנדסה האלבנים לפיהם הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות היא קו עקום. היא לקחה שבע שעות (לעומת 3 וחצי בהלוך) ואם אצטרך לדמות אותה למסלול נסיעה בארץ זה יהיה בערך כמו לנסוע מחיפה לת"א דרך באר שבע. את 80 הקילומטרים האחרונים האוטובוס עשה בדיוק על אותה הדרך שאני עשיתי כמה ימים לפני על האופניים. זה לקח לו מחצית מהזמן שזה לקח לי, אבל הוא רימה, הוא נסע על החלק הסלול.
זה יהיה פשע אם אסיים מבלי שאומר מילה או שתיים על העיר טירנה.
טירנה. איזו עיר מצחיקה. אם חייזרים היו חוטפים אותי ומנחיתים אותי בעיר שלהם, היא כנראה היתה נראית כמו טירנה. הרמזורים פונים לכיוונים לא קשורים. דווקא השילוט לרוכבי אופניים הוא ברמה הגבוהה ביותר למרות שאפשר לספור על כף יד אחת את מספר רוכבי האופניים בעיר וזה כולל אותי. שאר השלטים מציגים דמויות לא ברורות שעומדות עקום, הבניינים פה צבועים כאילו מטוסים שפכו גלונים של צבעים לא קשורים מהאוויר על כל העיר ואז כמה צבעים קצת סידרו את זה. הכל פה זה חיקוי של משהו ידוע מהעולם המערבי המוכר, הכבישים רחבים בצורה קיצונית, מסגדים, כנסיות, שדרות סטייל רוטשילד עם נחל ביוב פסטורלי שזורם לאורכן וסוסים וחמורים שמלחכים להנהתם עלים מן העצים שבשדרה. רחובות בשם מחמוד אבו בק לצד אוונידה אליזבט ורחוב ג'ורג' וו. בוש (סיפרתי כבר שהם מתים פה על האמריקאים. יש סיפור על זה שכשג'ורג' בוש ביקר פה לפני כמה שנים הוא הלך בתוך קהל מקומי שהיה באקסטזה ולחץ ידיים עם כולם כמעט בלי הפסקה. כשיצא לבסוף מתוך ההמון הוא גילה שכייסו לו את השעון). יש עוד כל כך הרבה אז שוב אני אתן לתמונות לדבר:
מחר, אם ירצו האופניים והשם, אני אסגור אלף קילומטרים ראשונים למסע, שזה בערך שליש דרך.
בתקווה להמשך פוסטים סדירים שמערבים גם אופניים וגם אותי. שלכם, שוב באלבניה אך לא לעוד הרבה זמן, רן.
נ.ב.
זה אלבום מיוחד של בחורה מיוחדת שמתאר את מאחורי הקלעים של חלק גדול מהתמונות בפוסט הזה. וזה גם כרגע אלבום התמונות היחידי שיש לי מהטיול בפייסבוק. אתם יודעים איך זה, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. גם כשהאחרים הם במקרה צדיקים.
Comments