ארץ העליות הבלתי מוגבלות
- Ran Kramer
- Sep 17, 2011
- 7 min read
Updated: Aug 17
יצאתי מהרצג-נובי מוקדם מהרגיל מפדל לכיוון מעבר הגבול הקרואטי. זו היתה התחלת יום שטנית שכן נראה שהקרואטים לא מעוניננים שמונטנגרים יכנסו לגבלותויה ועל כן בנו כביש בשיפוע כמעט שלילי, אני חושב שהיתי הראשון שנכנס לכביש שמוביל לגבול באותו היום אך כשהגעתי לעמדת הביקורת כבר עמדתי בתור של עשרות מכוניות שעקפו אותי בדרכם לחצות את אותו הגבול. היו שם מכוניות עם כל לוחית רישוי אירופאית אפשרית. חוץ מספרד, נראה לי שראיתי כמעט כל מדינה אירופאית. (היו בריטיות, פולניות, יווניות, היתה אחת מליטא. אין לי מושג מה הביא את המכוניות האלה עד למונטנגרו)
מרגע שנכנסתי לקרואטיה ועד שהגעתי לדוברובניק כמות אתרי הקמפינג שיצא לי לראות היתה גדולה יותר מזו של כל אתרי הקמפינג שיצא לי לראות מאז אתונה ועד קרואטיה. המדינה הזו מושתת על מקומות איכלוס לתיירים. נראה שחוץ מלשרת תיירים הקרואטים לא עושים כלום, כל בית פה הוא אפרטמנט-צימר, מסעדה או מלון, כולם דוברי אנגלית מצויין והמחירים פה הם די כמו בארץ.
לצאת מוקדם זה כיף, וזה איפשר לי לעצור להפסקת צהריים טובה.
נתתי לאוכל לרדת קצת והכנתי את עצמי לעלייה אל הפאס שמוביל לדוברובניק. אויש איזו עליה זו היתה, כשהגעתי לסופה נפתחה לפתע רצועת האספלט לרוחב מדהים שברובו מוקדש לעמדת תצפית על העיר. אני חייב להודות שהנוף שנגלה אלי הדהים אותי. לא ציפיתי שהעיר תהיה כל כך מיוחדת. אחרי עלייה כזו נוראית, מעולם לא שמחתי כל כך לראות עיר רומית מאז שעזבתי את קיסריה.
הכניסה הרשמית לדוברובניק עוברת תחת גשר אותו אכנה "השער לגיהנום" שכן מתברר שדוברובניק היא מן גרסת מיני ישראל של ירושלים. על אף שהעיר שוכנת ממש על חוף הים האדריאטי היא יושבת על גבעות די מרשימות אשר מרושתות ברחובות בסגנון סאן-פרנסיסקו. ניווטי את דרכי לאכסניית Backpackers וזה היה כל כך קשה ומתסכל (שכן נתקעתי ברחובות ללא מוצא, ברחובות שהתגלו להיות קירות טיפוס וברחובות שהתגלו להיות בכלל גרמי מדרגות) כשבשלב מסויים, 300 מ' מהנקודה בה אמור היה להיות ההוסטל, התייאשתי, זרקתי את האופניים על הרצפה עם כל הדברים והממשכתי ברגל כשבידי הלפטופ ודברים יקרי ערך בלבד. זה מדהים איך אין קשר ולו הקטן ביותר בין שרירי הרכיבה לבין שרירי ריצה והליכה, שכן רצתי וטיפסתי בקלילות את ה-300 מ' האלה כאילו שלא פידלתי 50 ק"מ לפני. באכסניה פגשתי את בעלת המקום ואת הצעיר מבין ששת ילדיה, ניקולא, בן ה23 שהוא אחד מבני האדם היותר שחצנים שיצא לי לפגוש בחיים. הדבר הראשון שהוא אמר לי אחרי שהצגנו את עצמנו זה שבחורות ישראליות מתות עליו, ולמה? כי הוא חכם. צריך להיות אפס מיוחד כדי להצליח להשחיל שתי מחמאות עצמיות במשפט אחד.
הבאתי את האופניים לגסטהאוס, זה לקח לי כל הרבה זמן שניקולא חשש שקרה לי משהו ואמא שלו התחילה לחפש אותי ברחובות הסמוכים. העלתי את כל הציוד לקומה העליונה ואז הם הודיעו לי בגאווה שאני אשן בקומת הקרקע. שתבינו יום פידול מתחלק לשני חלקים ושניהם קשים במידה שווה – הראשון זה לפדל מנקודה א' לנקודה ב' והשני זה לעלות את כל התיקים לגסטהאוס שבנקודה ב', וזה כל כך עיצבן אותי שאמרתי לניקולא שאם הוא כל כך חכם אז שיוריד לי את התיקים בעצמו. אבל לפני זה הספקתי לעשות טעות נוראית ואמרתי לו שיש בחדר ריח מדהים של בישולים והוא התחיל להסביר לי על כישורי הבישול הלא אנושיים של אמא שלו, מה שהביא אותו למלא עבורי קערה ענקית של מרק שהיתה הדבר הכי סמיך שיצא לי לאכול בחיים. ישבתי ובהיתי באימה בקערה הענקית כשבתוכי עדין לא עוכלו שתי המנות שראיתם בתמונות למעלה. היתי שבע לחלוטין, הדבר האחרון שרציתי לעשות באותה שנייה זה לאכול. אבל אחרי שהוא הסביר לי שהמנה שהוא הגיש לי היא על חשבון מנה לאחד האחים שלו, לא היתה לי ברירה וסיימתי את זה כמו ילד פולני טוב. כמעט הקאתי.
בחדר, התברר לי שנכנסתי לתחום השיפוט האוסטרלי של אירופה ואחרי שהשיחה לא הפסיקה לסוב בענייני אוקטוברפסט ובירות, התחיל להימאס לי מדיבורים ועברתי למעשים. לקחתי אוטובוס לעיר העתיקה במטרה ברורה להשיג שני דברים – כרטיס סים מקומי ודגל מקומי (בשביל האופניים) ותוך כדי כך גם לשוטט בעיר העתיקה, שאמורה להיות משהו מיוחד במינו. קרואטיה בימי שבת וראשון זה יותר גרוע מירושלים בשישי שבת ורק בקושי הצלחתי למצוא את הראשון, לעומת זאת השני היה קלי קלות.
שהיתי בעיר העתיקה שעות רבות; מדובר בעיר וניציאנית קלאסית שיושבת על תשתית רומית עתיקה, שזה מאפיין את כל הערים שאפגוש מעתה והלאה לאורך החוף הקרואטי ועד הגעתי לוונציה עצמה. מקום מאוד רומנטי ואטרקטיבי לזוגות שאוהבים ללכת מחובקים בין בניינים עתיקים ובין יפנים שלא מפסיקים לצלם. אני לא יכלתי לעשות את הראשון, ואני לא חובב גדול של השני, אבל מה שאני מאוד אוהב זה גלידה טובה וקפה טוב, וזה היה שם בשפע וסיפק לי שעות של הנאה צרופה. חוץ מזה בשעה טובה מצאתי חנות ספרים אמיתית, ובאמיתית אני מתכוון שהיו לה ספרים באנגלית שהם לא רק "עשרת המערות הכי יפות בבלקן" וקניתי קלאסיקה של מארק טוויין שמשום מה לא יצא לי לקרוא עדיין – The adventures of Tom Sawyer.
יש לי מן אמונה מטופשת שאם אני לא אכוון שעון מעורר ליום המחרת אני אקום ביקיצה טבעית בשעת בוקר מוקדמת רענן ליום פידול חדש. כבר 37 ימים שהאמונה הזו מתבדה כל יום מחדש ובבוקר הנוכחי היא בפעם הראשונה עבדה חלקית, היתה יקיצה אבל לא בדיוק טבעית אלא כזו שנובעת מאוסף צרחות של אוסטרלית שגילתה ג'וק איפשהו קרוב מדי אליה. היא צעקה כל כך הרבה שבשלב מסויים התרגלתי לרעש ונרדמתי שוב. התעוררתי כל כך מאוחר שלרגע שקלתי לארוז את הדברים שלי ולחזור לארץ. היתה לי מטרה ברורה להיום ושמה בקרואטיה Klek, מרחק 80 ק"מ מדוברובניק, וכעת בשעת הצהרים כבר, המטרה הזו נראתה בדיונית מתמיד וזה די תיסכל אותי. להמשיך לחשוב על זה בטח לא היה מוסיף קילומטראז', אז הכנתי במהירות את כל הדברים ליציאה והתחלתי לפדל. חמוש בדגל קרואטיה ובמאפה פרג מעולה כארוחת בוקר מאוחרת יצאתי לדרכי, בתקווה להגיע רחוק ככל שגופי ושעות האור יאפשרו לי.
אני יודע שמהזווית שבה התמונה הזו צולמה זה נשמע מפתיע, אבל אני עוד עברתי על הגשר הזה בהמשך הדרך. זה עירב הרבה זיעה.
אם היתי צריך לפדל את דרך של היום לפני חודש, אין שום סיכוי שהיתי עומד במשימה, לפחות לא ביום אחד. עליתי וירדתי בלי הפסקה, כמעט חטפתי מחלת ים מזה, אך מה שפיצה על זה היו הנופים היפהפיים. רצועת החוף של קרואטיה רצופה בלשונות אדמה, חצאי איים ואיים שמשווים למים שלאורך הדרך מראה של נהר גדול יותר מאשר של ים. תוך כדי אחת העליות הפדלים התחילו לייצר שוב רעש, אך הפעם במקום צקצוק לשון זה נשמע יותר כמו ציוץ של ציפורים וספציפית הרעש אצלי באופניים היה כמו של ציפור חמודה במיוחד. אני אוהב לשמוע ציוץ ציפורים ועל כן אין לי שום כוונה לנסות לפתור את זה.
אחרי דוברובניק עולים ואז יורדים שוב ובאחת הירידות, שהיתה תענוג רצוף שאיפשר לי לגלוש במהירות ובנינוחות מטה, הסתכלתי שמאלה לעבר הים האדריאטי והאיים הפזורים לאורכו ופשוט התחילו לרדת לי דמעות מהעיניים; זה כמובן בגלל הרוח המטורפת שנשבה לעברי. גם הנוף היה די מטורף.
עצרתי להפסקת צהרים ארוכה במהלכה הירהרתי לגבי המשך הדרך, שכן היתי בטוח שלא אוכל לעמוד בזמנים היות והשעה היתה כבר שלוש וחצי אחה"צ ו40 ק"מ עדין הפרידו ביני ובין Klek. אני לא יודע מה זה היה, כנראה הפחמימות באוכל, אבל אחרי ארוחת הצהרים פידלתי בכזו אדיקות וללא שום הפסקה שלפתע מצאתי את עצמי חולף על פני עמדת הגבול הקרואטי בוסני-הרצגוביני, שם קיבלתי קריאת "צ'או" סופר סקסית משוטרת הגבולות הכי מדהימה שיצא לי לראות בחיים. למה עברתי את הגבול לבוסניה הרצגובינה אתם בטח שואלים. אז ככה, אין הרבה ברירות, בהסכמים שאחרי מלחמת בוסניה, קרואטיה ויתרה על 8 ק"מ של רצועת חוף לטובת בוסניה הרצגובינה, שבתמורה הבטיחה ששוטרות הגבול שתציב שם תהינה אך ורק דוגמניות. כך נוצר מצב שיש מובלעת קרואטית צרה לאורך החוף שמבודדת משאר קרואטיה, זו רצועת החוף עליה שולטת דוברובניק ואז יש רצועת חוף קצרה שמחוברת לשאר בוסניה הרצגובינה ולאחריה חוזרים שוב לשטחה הראשי של קרואטיה. לא מחתימים דרכון במעבר הזה, מדובר יותר בעמדת ביקורת לענייני כסת"ח. במרכז רצועת החוף הבוסנית יש עיר בשם Neum, עיר נופש רצינית שנבתנה בצורה כזו שרוכבי אופניים לא יוכלו בשום אופן לנפוש בה או בכלל להנות בה באיזושהי צורה.
בNeum הרגשתי שכל מלאי האנרגיה שלי בגוף אזל ונחת עלי מאנץ' היסטרי למשהו מתוק. נכנסתי לסופרמארקט אקראי, וידאתי שהם מקבלים Kuna (המטבע הקרואטי) וקניתי כמות שוקולדים שהיתה יכולה בשובי ארצה לשמש כמתנות לכל האנשים שאני מכיר. יצאתי החוצה וזללתי את הכל. זה נתן לי פוש למה שהיתה העלייה האחרונה בהחלט לאותו היום ומשם טסתי מטה חזרה אל תוך קרואטיה, שם, לפני ששוטרת הגבולות הספיקה להוריד את היד שניפנפה אלי, הגעתי לKlek, הישוב שהחלטתי שיהיה יעדי להיום רק בגלל שהוא אתר טיפוס צוקים ידוע בקרואטיה. לא שיש לי הרבה מה לעשות עם הנתון הזה בנסיבות שבהן אני כאן, אבל אני תמיד מעריך מקומות כאלה אז זו היתה סיבה מספיק טובה להפיל את הכף לטובתו ולא לטובת אינספור הישובים שיש פה מסביב. בקיצור, אני לא יודע לאן היתי מסוגל להגיע אם היתי יוצא בבוקר ולא בצהרים, מי יודע, אולי לספליט. פידלתי 80 ק"מ בארבע שעות נטו. זה לא רע בהתחשב בתוואי השטח עליו נסעתי.
וכעת נעבור לתחזית מזג האוויר – שהוא, במילה אחת - מושלם. הסתיו מורגש אך בצורתו הטובה, 20 ומשהו מעלות, מעונן חלקית, וכמו שאמר לי אחד מתושביה היותר זקנים של דוברובניק – "כבר 60 יום שלא ירד פה גשם ואני לא זוכר מתי בפעם אחרונה זה קרה". ואני אומר "כן ירבו".
Comments