שיפועים ושפעות

הגעתי לאכסניית HI (מה שמוכר יותר כ- Youth Hostel) שבעיר רייקה, זו הפעם הראשונה שיוצא לי לישון במקום מהסוג הזה בטיול (יצא לי רבות בעבר בטיולים אחרים) והגעתי אליה למרות שאתר האינטרנט הודיע לי שאין מיטה פנויה במקום. לא האמנתי לאתר שבאופן מסורתי אני תופס אותו על שקרים וטוב שכך, שכן המקום היה חצי ריק. שילמתי על לילה בודד בכוונה להמשיך למחרת לאיטליה, דרך מסלול קשה למדי שעולה עד ל 700 מ' בין הרים וגבעות סלובניות לפני שיורד בחדות אל מישור החוף האיטלקי. הערב כבר ירד והחלטתי לצאת לסיבוב במרכז העיר אשר התגלתה להיות שונה מאוד מכל מה שיצא לי לראות עד כה בטיול מאתונה וצפונה ממנה. מדובר בעיר מרכז אירופאית קלאסית, עם אדריכלות המתאפיינת בסגנונות בנייה של המאה ה18 ועד התקופה הויקטוריאנית, בנוסף רייקה ממוקמת בנקודה מאוד אסטרטגית באירופה ויחד עם משאב יקר בצורת מפרץ מים עמוקים טבעי היא זכתה במהלך ההיסטוריה להחליף ידים רבות, בעיקר בין הונגריה, איטליה, סלובניה וקרואטיה שנלחמו על שליטה במשאב היקר הזה. חזרתי בלילה לחדר לגלות שאני חולק אותו עם בחור קרואטי קטוע יד ולפי ההתנהגות שלו גם קטוע אונה. הוא היה מעצבן במיוחד ולא הפסיק להדגיש שהוא צריך לקום למחרת בשש בבוקר, ידעתי שהוא מנסה לרמוז שאהיה בשקט ושעדיף שאלך לישון, מה שבכל מקרה תכננתי לעשות בדקות הקרובות, אך הוא היה כל כך בוטה ומגעיל שעניתי לו "אהה נחמד מצידך, אל תדאג אני ישן טוב, זה לא מפריע לי שאתה קם מוקדם". קמתי שמונה פעמים לפני שהוא עוד הספיק לקום זאת הודות לכך שהאכסנייה ממוקמת מאתיים מטר מהנמל הענק של העיר והחדר החזיתי בו ישנתי שימש כמן תיבת תהודה לפעולת ההטענה של עוד ספינה ענקית במיליון מכולות חדשות. דמיינו רעש של שתי מכוניות מתנגשות (בלי חריקת בלמים) ואז שוב ושוב ושוב עשרת אלפיים פעמים בלי הפסקה. כשיצאתי מהמיטה לארוחת הבוקר בשמונה וחצי בבוקר לא לגמרי הבנתי מה עבר עלי, ידעתי רק דבר אחד –  אני באפס כשירות להמשיך לפדל, אני בקושי בכשירות ללכת לשירותים.

ירדתי לארוחת הבוקר סהרורי משהו, לא מבין מה לעזאזל קרה לי. התיישבתי ליד אחד השולחנות עם מגש מלא בלחם, ממרחים וקורנפלקס ולא היה לי חשק לאכול שום דבר מכל זה. כאב לי כל הגוף, בעיקר הרגליים והראש, והרגשתי שטמפ' הגוף שלי ממש לא במקום הנכון על הסקאלה. בקיצור חטפתי משהו וזה משהו מהסוג הלא טוב. אפילו את שתי השרשראות שקושרות את האופניים לא יכלתי לדמיין את עצמי פותח, אז לפדל 75 ק"מ קשים לאיטליה? ממש לא. וידאתי שיש מקום לעוד לילה ומיד שריינתי אותו. בהמשך עשיתי את הפעולה הזו שוב פעמיים, כשבפעם השנייה הריאליזם גבר על האופטימיזם ושריינתי כבר מקום לשני לילות. אבל נחזור רגע לאותו בוקר  בו ישבתי בחדר האוכל בלי שום עניין באוכל, אבל לפחות עם עניין בחדר שכן כל מה שעשיתי היה להתבונן סביב על התמונות שתלויות על הקיר ועל הכיתוב שחזר בכולן בתחתית הצילום Croatia – The Mediterranean as it once was. מי מכם שצופה בערוץ יורוספורט, מכיר בטח את הסלוגן הזה שחוזר הרבה בתשדירי הפרסום של משרד החוץ הקרואטי. הסתכלי על זה וחשבתי לעצמי כמה זה נכון, עם כל הכפרים הקטנטנים המפוזרים בכל מפרץ, אי ולשון אדמה לאורך החוף ונראים ממש כאילו הזמן לא נגע בהם, ואז נזכרתי בדרך שעברתי יום קודם לכן ורק אז עיכלתי כמה קשה היא היתה. בעיקר מנטלית. החלק הכי קשה בה היה בסוף היום לקראת הגעה לעיר, אז נתקלתי בשילוב קטלני של עלייה חדה, כביש צר ומלא נהגי משאיות שחוזרים מהעבודה הביתה. זו היתה שעה של סבל טהור, ואני מנסה לחשוב האם יש קשר בין העובדה שהשעה היתה כבר שעת צהרים מאוחרת שאת רובה העברתי בצל ההר שמאחוריו יושבת רייקה ועל כן היה קריר למדי בעוד שאני הזעתי יותר מהרגיל ובין השפעת הזו שחטפתי. טוב זה כבר לא באמת משנה.

עוד מבט לאיים המדבריים האלה שבדרך לרייקה

נובי-וינודולסקי. מקום יפה באמצע הדרך. היה עבורי הפתעה נעימה.

האי קרק מחובר בגשר מרשים ליבשה

שם הישוב הזה הוא Bakar. ובאמת איך שעליתי מעליו בא קר. אני בצל הארור הזה.

המים משמאל, האם זה נהר? אגם? או מפרץ? בקרואטיה קשה לדעת... זה ספציפית מפרץ.

אין לי משהו מעניין לספר על השפעת שכנראה חטפתי, התחושה ידועה; את הבלוג על חציית אירופה עם שפעת אפתח אולי בשנה הבאה, כרגע זה לא מעניין, שלושה ימים היתי די מרותק למיטה ובפעם הראשונה בטיול לא נהנתי מהעובדה שאני לבד. זה לא כיף להיות לבד חולה במדינה זרה, והיות והבנתי שכוח לא יהיה לי כדי לצאת לאכול משהו קטן ואין מקום מסודר בו אוכל להשיג תה למשל, ניצלתי כמה שעות של שיפור במצבי כדי לקפוץ לקניון המקומי שם דאגתי לאספקה לכל הסופ"ש כולל קומקום חשמלי קטן, מזון ומלא תה מנטה. בפעם האחרונה שטיילתי בנפאל, היה זה לבד וגם שם חטפתי משהו, רק קשה יותר, ובחיפושי אחר אנטיביוטיקה נתקלתי בסבתא טיבטית שלא הבינה מה פתאום אני רוצה אנטיביוטיקה כשיש תרופה אחת אמיתית לכל מחלה – תה מנטה. יאמר לזכותה שאחרי שני ליטרים של תה מנטה כל ערב במשך שלושה ימים הרגשתי משמעותית טוב יותר. טוב, אולי זה גם בגלל שלקחתי את האנטיביוטיקה שמצאתי בסוף.  בכל מקרה, אנטיביוטיקה פה לא היתה רלוונטית, אבל תה מנטה כן, ואחרי שליטרים רבים ממנו זרמו בגרוני התעוררתי ביום ראשון כשלראשונה הרגשתי שאני חוזר לעצמי. היות וכבר נשארתי בעיר חשבתי לצאת לסיור אתרים ובעיקר למוזיאון מיוחד שעניין אותי בשם Peek and Poke, אשר מציג אוסף עשיר של משחקים אלקטרונים, מחשבים ושאר אמצעי בידור וחישוב חשמליים שכולם מזמן כבר לא בשימוש בשום מקום, חוץ אולי מבאלבניה ששם לא היו מבינים למה ווקמן או אטרי צריכים להיות עם הסברים מאוחרי זכוכית. היות והיה זה יום ראשון חששתי שהמוזיאון, כמו רוב העיר, יהיה סגור לקהל, ועל כן נכנסתי לכתובת האינטרנט של המוזיאון כפי שהופיע בברושור רק כדי להגיע לדף אינטרנט שמפנה למלא אתרי פורנו. אוקיי. בירור נוסף גילה שהמוזיאון סגור ושאתרי פורנו קרואטים הם משהו שמפנה בעצמו לאתרי פורנו קרואטים. פרדוקס.  

ככה הרגשתי בבוקר

רייקה היא מטמון חבוי שנדמה כאילו הקרואטים שומרים לעצמם. אם כי ההיפך הוא הנכון, הם לא רוצים לשמור אותו לעצמם, הם מאוד היו רוצים לראות פה את הרחובות שוקקים בתיירים, אך משום מה זה לא קורה. יש פה תיירות פנים מאסיבית, אבל תיירים זרים לא תראו הרבה, ואני באמת שלא מצליח להבין את זה, זו עיר שמציעה הכל מהכל, היא מאוד יפה, כייפית ונעימה והיא במיקום מדהים, אפשר לשכור פה מכונית (או אופניים, אבל לא תראו אותי ממליץ על זה) ולנסוע לאחת מבין ארבע מדינות שונות בתוך כשעה נסיעה. מזג האוויר פה פנטסטי, חופי ים נמצאים בכל פינה ושני איים שאמורים להיות מאוד יפים (קרק וקרס) נמצאים במרחק יריקה. מבין כל עריה המשמעותיות של קרואטיה, רייקה היא גם הקרובה ביותר לבירה זאגרב, בקיצור, רייקה היא היעד בה' הידיעה מבחינתי בקרואטיה. דוברובניק זה כמו מוזיאון, זה נחמד אבל לא לאורך זמן, וספליט זו גירסא יותר מלוכלכת של רייקה בתוספת עיר עתיקה. לגבי זאדר אני לא יודע להגיד, היא רק עשתה מן רעש כזה של ווווושששש כשחלפתי על פניה. והווווששש של רייקה נשמע לי יותר טוב בכל מקרה.

לא תמיד האנשים ברייקה מטושטשים

הצנזורה לא אישרה לי את הכיתוב

אין חכם כבעל ניסיון. הפעם הכל קשור.

"אם תרקדו הורה יבוא ענק ויכה אתכם בטוסיק עם מחבט טניס"

מכונת רעש

דבש

אם כן, שלושה ימים היתי די על המיטה או ליד המיטה אך ביום הרביעי, הלא הוא היום, קמתי בן אדם חדש, או אולי מחודש היא המילה המתאימה פה. קמתי אני בתוספת אלף עקיצות פשפשים או השד יודע מה היצור שאכל אותי במשך יומיים רצופים במיטה (זה התחיל עוד לפני) אני חושב שיותר משרציתי להמשיך לפדל (כי אם להיות כנה לא באמת קמתי עם מאה אחוז מהיכולת שלי) רציתי לא לישון יותר באכסניה הזו ובטח שלא במיטה מוכת הפשפשים שלי (ניסיתי להחליף מצעים, לישון בשק"ש למרות שהיה חם נורא, כלום לא עזר, יכול להיות שהקרואטי עקץ אותי).

על חלק הנסיעה שעד ההגעה לגבול הסלובני אני לא אפרט. אני יודע רק דבר אחד בוודאות - לא נהנתי ממנו, ואני יודע את זה כי במהלך כל הדרך לא הפסיקו להתנגן לי בראש שירים גרועים ומעצבנים. אני בטוח שאת חמש עשרה הק"מ הללו שמרייקה לסלובניה סללו עוד בתקופה שכל מדינות הבלקן היו מאוחדות תחת דגל יגוסלביה ושהפועלים שהיו אחראים על המקטע הזה הושאלו מאלבניה, ולא סתם מאלבניה, מדרום אלבניה. אני לא יודע מה הם חשבו לעצמם אבל אני יודע מה אני חשבתי לעצמי – מה לכל השדים והרוחות הם חשבו לעצמם??

המשך הדרך לעומת זאת משתנה פלאים ובסלובניה, שהיא דרך אגב המדינה האקס יגוסלבית היחידה שבאיחוד האירופי, עשרות ק"מ נהדרים עוברים בארצם של ההוביטים. ככה זה נראה לפחות. חבל שהתענוג הזה נפגם מעט מיום המשאיות הבין לאומי שנחגג פה היום. אין לי מושג למה אבל חצי מהמכוניות שחלפו על פני היו מפלצות שסוחבות עצים. היתי צריך כל הדרך להיזהר שלא לפגוע לא בעצים שאני נע לעברם ולא בעצים שנעים לעברי.

אני חייב להודות שממש לא היה לי ברור שאוכל להגיע ביום אחד מרייקה לטרייסטה, וזו הסיבה שכשהגעתי לפתע לשלט הזה:

ואז לדגל איטליה שהתנופף בגאווה, התרגשתי מאוד. באמת. קודם כל, פידלתי את מה שהיה היום הקשה ביותר עד כה מבחינת דרישות גופניות ועשיתי את זה אחרי 3 ימים בהם הגוף שלי תפקד בערך כמו פנצ'ר; מעבר לזה מדובר היה במעבר סימלי שכן בזאת רישמית עזבתי את הבלקן ונכנסתי למישורים הצפון איטלקיים שלמרגלות האלפים הדולומיטים והיום הזה תיפקד בהרבה מובנים כיום מסכם לתלאות ההרריות שהעביר אותי הבלקן ומתן פאס לקראת שבועות מישוריים עד הגעה לצידה השני של איטליה שם איך שלא אסובב את זה אהיה חייב לחצות טיפ טיפה שאריות של אלפים. חוץ מזה – איטליה, זה תמיד מרגש, זו פעם רביעית שאני מגיע למדינה הזו וזה לעולם לא ימאס לי, יש בה קסם מיוחד וזו גם מדינה בסדר גודל יותר מפותחת מכל דבר שהיתי בו עד כה, אפילו יותר מאלבניה, חוץ מזה שסוף סוף אוכל לאכול אוכל איטלקי שחוץ מהשם שלו יש לו גם באמת קשר למטבח האיטלקי.

את רוב הגובה שמטפסים במשך שעות מקרואטיה לסלובניה, מאבדים ממש בק"מ האחרונים, באיטליה כבר, בירידה לטרייסטה. מאוד הופתעתי ממראה העיר כפי שנראתה גבוה מלמעלה, אשר הזכירה לי את התמונות המפורסמות של ריו דה ג'נירו. כמה שהירידה חדה כך גם השינוי התרבותי חד ואפילו שכבר הגעתי להוסטל, ממש מהתנופה של הירידה מבלי לפדל בכלל, עדין היה לי מוזר לשמוע פתאום איטלקית בכל מקום, לראות אנשים לבושים יפה עם נעלים נורמליות ולא עם כפכפים עם גרבים וטרנינג שחור ובכלל לחוות פתאום עיר איטלקית אמיתית, עם בתי הקפה האיטלקים, הגלידריות, דוכני רחוב עם כל טוב והיכולת להשיג חבילת אינטרנט זולה וטובה (כשאני חוזר לארץ אני מפרסם מחקר שמראה את הקשר החד משמעי בין הזמן שלוקח לקבל כרטיס סים מקומי בחנות סלולארי ובין כמה המדינה פרימיטבית או מפותחת, נחשו איפה זה לקח הכי הרבה זמן וגם היה הכי עלוב, כן צדקתם). הסתובבתי שעות בעיר, אך על כל זאת ועוד אספר כבר בפוסט הבא שכבר יהיה תחת דגל איטליה.

אסיים בכך שאספר שבעוד יומיים אפגוש שני חברים טובים שחסרוני בארץ הפך עבורם לבלתי נסבל, עד כדי כך שהם החליטו לטוס ולפגוש אותי (אני לא בטוח שהם יסכימו איתי על הסיבה הזו) כך שבקרוב שוב, למשך כמה ימים, האופניים ישארו ללא תנועה, אך הפעם רק מסיבות טובות וכמו שאני מכיר אותם גם יצאו מזה רק סיפורים משעשעים.

אז בנתיים, צ'או לכולכם מקודקודו של הים האדריאטי (כן לא סיפרתי, אבל סיימתי לפדל את כולו ונפרדתי מכביש החוף האדריאטי, הידוע בכינויוE65  ששירת אותי נאמנה מאז אלבניה. אני ממשיך מערבה והוא ממשיך תאמינו או לא עד לשטוקהולם שוודיה. אני חושב שיצאתי בזמן הנכון..)

לפוסט הבא