יום בסל, יום בסל

יצאתי מאוד מאוחר מטירנה אך עם זאת היתי נחוש להתקדם כאילו אין מחר. אני לא בטוח לאן שאפתי להגיע באותו היום, אולי לברצלונה. נסעתי בלי שום כוונה לעצור. פידלתי בלי הפסקה, חוץ מתחנת דלק אחת אליה נכנסתי בלי סיבה מיוחדת בה העובדים סימנו לי לעצור ולנוח, הם לא היו מוכנים שאמשיך. הם הציעו לי מהפיצה שהם בדיוק אכלו וציידו אותי במים בחינם, כנראה שנראתי כמו מישהו שזקוק לזה. 

שאלתי אותם באיזה עיר הם גרים והתשובה שלהם היתה "לא היום". אנגלית לא היתה הצד החזק שלהם.

הדרך ברובה היתה על מישור מושלם עם אספלט מושלם (במונחים אלבנים), מימין צוקים יפהפים ומשמאל כלום. ככל שהצפנתי ככה הרגשתי יותר ויותר שאני במדינה מוסלמית. זה היה מאוד בולט, גם בלבוש של האנשים וגם בריבוי המסגדים והעובדה שהאנשים נהיו הרבה פחות נחמדים. כמה פעמים אנשים ניסו לתפוס אותי בעודי רוכב, אין לי מושג מה הם רצו, זה היה ממש מוזר.

לז'ה, אחת הערים בדרך לשקודר. בדיעבד היה נכון לסיים שם את אותו היום.

נו, יא מצחיק, בטח שזה לא מתניע, אתה לא על פארקינג"

בערך בקילומטר ה80, מחשבותי נדדו לשניות אחדות לדברים אחרים, איבדתי ריכוז עם מה שקורה בשוליים ולא שמתי לב שרצועת האספלט של הכביש מתרחבת וגם הופכת לגבוהה הרבה יותר מהשולים, כמעט בגובה של מדרכה. שמעתי מן רעש של גומי שחורק שיניים, וטראח האופניים נגזרו על הפרש הגובה ונמרחו על הכביש. בנס לא קרה משהו שמערב רכב חולף, אבל העקב שלי פגש בדרך משהו קשיח שפתח אותו ובנוסף הסבל של האופניים התעקם. הפעם לא היה לי על מי להניח את הראש ולהתעלף בשקט - היתי באמצע שום מקום על שוליים מלאי עשב יבש, העקב שלי דימם יפה ועוד היתי חייב לתקן את הסבל שהתעוות בצורה מסוכנת. אולי דווקא בגלל זה התמודדתי לא רע עם המצב, ידעתי שאין לי זמן לשטויות ושהשמש לא מאפשרת לי עוד הרבה שעות אור לשעשועים מהסוג הזה. ובטח שלא להתעלף עכשיו.

חבשתי את עצמי הכי טוב שיכלתי. יישרתי את הסבל הכי טוב שיכלתי והמשכתי, בצורה הכי טובה שיכלתי. הסיפור הזה גזל לי שעת אור אחת והשעה הזו תורגמה ישירות לשעת רכיבה שבאה על חשבון שעת ארוחת ערב, מה גם שעכשיו מצאתי את עצמי מפדל משמעותית לאט יותר.  

הגעתי לקרבת שקודר לקראת דמדומים, רעב מאוד ונטול אנרגיה לחלוטין. פידלתי יותר מ110 ק"מ שזה כנראה קרוב לגבול היכולת שלי ליום רכיבה. בפאתי שקודר עצרתי ליד המקום הראשון שהמילה "הוטל" הופיע עליו ובצליעה העלתי את האופניים והתיקים לקומה השלישית שכן אם היתי משאיר את האופניים בחוץ היתי קם בבוקר ומוצא שרשרת מחוברת לשלדה ערומה של אופניים. נשכבתי על רצפת החדר ובפעם הראשונה בטיול הרגשתי נטול כח חיים. היתי באפיסת כוחות טוטאלית. עשיתי את הדבר היחידי שהרגשתי שיעשה לי טוב, דיברתי עם נעמי.  מה שעזר לא פחות היה גם השישקבב המדהים שאכלתי מאוחר יותר באותו המקום, אחת המנות הטובות שיצא לי לאכול בטיול. אחרי תשלום הלילה וארוחת הערב, נותרתי בכיסי עם 150 לק בלבד (5 שקלים) ובלי כספומט באופק. לחמישה שקלים יש באלבניה כח קנייה יותר גדול ממה שאתם מתארים ואכן הם הספיקו לי לשתייה לכל בוקר המחרת בו גמעתי את מעט הקילומטרים המפרידים בין שקודר ובין הגבול עם מונטנגרו.  

הם שכחו  -        URANUS            824000000km

בבוקר, בעודי מתקרב לגבול המונטנגרי, נזכרתי שאני נכנס למדינה שמשום מה משתמשת ביורו (למרות שהם לא באיחוד) ובעודי נכנס למונטנגרו, עוקף את שיירת המכוניות הענקית שרצתה לעבור את הגבול מאלבניה (הם הרשו לי לעבור בעמדה הרגלית, זה חסך לי יותר משעה לדעתי), הבנתי שקיים עבורי קושי מסויים בלהשיג אוכל ושתייה היות ואין לי יורואים וואט סו אבר.

בר, הישוב אליו תכננתי להגיע, היה 20 ק"מ ממני והרגשתי שאוכל לחיות בלי ארוחה עד אז. מים לעומת זאת אני חייב. כבר חשבתי לדפוק בדלת של אחד הבתים בכפר הבא אליו אגיע ולבקש מים ואז נתקלתי בדבר הזה שהציל אותי מכאב ראש רציני:

אני לא יודע מאיפה המים האלה הגיעו אבל הם היו טעימים ואני עדיין בחיים.

במשך כל הדרך התיק הכתום הגדול שיושב על תיקי הצד לא הפסיק ליטות הצידה ולנסות ליפול. זה נורא הציק לי ולא לגמרי הבנתי למה זה קורה. בשלב מסויים כשהיתי רעב במיוחד ובדיוק עברתי ליד איזור מצויין לפיקניק, עצרתי והוצאתי את כל האוכל שנותר לי מיוון ומאלבניה  - שתי פרוסות לחם, קופסת סרדינים, חטיף צ'יפס חצי אכול, באונטי שנראה כאילו מישהו דרך עליו, עוגיית שוקולד ושקית צימוקים (יכול להיות שזו היתה שקית ענבים במקור, אני לא זוכר), בקיצור – סעודת מלכים. תוך כדי שאני אוכל בחנתי את האופניים וכשהגעתי לנקודת החיבור של הסבל עם ציר הגלגל הבנתי למה התיק נטה כל היום. הסבל נשבר. או יותר נכון אחד מפסי הברזל שחיברו אותו לציר של הגלגל נשבר.

אני מודה שלמרות ששיערתי שיום אחד אני אצטרך לטפל בסבל שבור, לא היה לי מושג מה אני יכול לעשות כדי לסדר את זה. פשוט קיוויתי שזה לא יקרה, נאיבי שכמוני. ישבתי לצד האופניים, די חסר אונים, חושב איך לעזאזל אני מתקן פס ברזל שפשוט נשבר לשני חלקים. זו לא היה צחוק, לא התחשק לי להשאיר את האופניים שם, מה גם שלא היה נראה לי שאני יכול למצוא תחליף לסבל או לפחות לחלק שנשבר ברדיוס של 200 ק"מ ממני. כך ישבתי חצי שעה על התיק הכתום (לפחות שיהיה נוח וחוץ מזה מגיע לו, זו אשמתו), חושב מה לעשות תוך שאני נהנה מנפיחותיהן של עשרות כבשים שהתרוצצו סביבי. בשלב מסויים עברתי ללנסות להבין למה דווקא החיבור הימני נשבר ולא השמאלי, שכן למיטב זכרוני דווקא צד שמאל הוא הכבד יותר (יש בו את כל כלי העבודה) ותשומת הלב שלי עברה להתבוננות על פס המתכת שמחבר את צידו השני של הסבל לאופניים שהיה נראה כאילו אתמול יצא מהמפעל, הוא היה ישר כמו סרגל. ואז זה הכה בי - האופניים לא לגמרי סמטריות, והצד השמאלי שלהן היה בעל אלמנט מתכתי שתמך בפס הזה כמעט לכל אורכו, לעומת הימני בו הפס היה חופשי באוויר ולכן התעקם בקלות וגם נשבר לבסוף. "אני הולך להחליף בינהם, זה יפתור את זה" חשבתי לעצמי. וכך היה. הפס השבור נשען על חלק אחר של האופניים וביחד עם שני אזיקונים חמודים כולם היו מרוצים. אני לא מתלהב מאוד מלנסוע ככה ובהזדמנות הראשונה אני הולך להחליף סבל. אני חושש שהעיר היחידה שתאפשר לי למצוא סבל כזה היא ספליט שבקרואטיה, מרחק שבוע נסיעה לפחות. אני מקווה שזה יחזיק עד אז. האמת שאני מחכה בקוצר רוח לספליט שכן אני מתכנן להעביר שם את האופניים טיפול עשרת אלפים ולהחליף להן לחלוטין את כל מערכת הבלמים, ההילוכים ואת הגלגל האחורי. יכול להיות שיצא יותר זול לקנות אופניים חדשות, נראה.

אאוריקה!

המשכתי בדרך מאוד יפה, על כביש קטן ושקט שמתפתל בין יערות סבוכים שכמוהם עוד לא יצא לי לראות בטיול ומסביבי הרים מרשימים. היתה חסרה רק עוד שכבת הרים מושלגת אחת מעליהם כדי שהנוף יראה בדיוק כמו זה שבהימלאיה. פעמיים בדרך מצאתי כספומט, אחד לא עבד והשני רשם לי שלקח לי יותר מדי זמן לבצע את הפעולה (הוא לא אהב את ההתלבטות שלי אם למשוך 100  או 150 יורו) ועל כן הוציא לי את הכרטיס ומיד הודיע שהוא לא עובד יותר.

הכספומט השלישי עבד מצויין, ואני חושב שאחרי מים ומזון, שטרות כסף זה הדבר שממלא אדם בהכי הרבה כוחות חיים, שכן לפתע הכל סביבי נראה יפה יותר ובעיקר בר השגה יותר. ואכן במקום הראשון שהיה נראה כמו מסעדה עצרתי וביקשתי את הפיצה הגדולה ביותר שהם מסוגלים לייצר. "אנחנו מגישים רק משקאות" ענה לי המלצר. עפתי משם ונכנסתי למקום אחר, שם נשמתי פיצה משפחתית ענקית וטעימה במיוחד.

בערב האחרון בטירנה, לפני שיצאתי לדרכי צפונה, דיברתי עם בלגי מוזר שישן איתי בחדר אשר טייל פעמים רבות באיזור הבלקן ומכל הטיפים שהיו לו לתת לי הטיפ העיקרי היה שחס וחלילה לא אשן בבר, שזו עיר נוראית ושאין מה לעשות שם. הגעתי היום בשעת צהריים מאוחרת לבר ואני לא יודע אם זה הגשם והערפל הבלגים שעלו לו לראש או מה, שכן בר מקום מקסים. אני כבר אשאיר את כל מה שקשור לתיאור מונטנגרו, ובזה גם את בר, לפוסטים הבאים שכבר יכנסו תחת כותרת של המדינה המתאימה. רק אומר שאף על פי שמדי פעם מונטנגרו חושפת שברים של פרימיטביות אלבנית (בצורת מכוניות מוזרות, שלטים ומבנים), מדובר במדינה משמעותית יותר מפותחת – מסודרת, מודרנית והאנשים נראים אחרת לחלוטין. הנשים פה כולן דוגמניות, אני לא יודע איך הגנים האלה ידעו לא לעבור את הגבול לאלבניה.

יותר משבוע שלא התראנו - היום האדריאטי.

בר. מקום יפה.

מגנט מכונית

שתי מדינות מאחורי ו1100 ק"מ בערך אבל מי סופר. ולפי השלט האלבני שצילמתי אני רק 969 ק"מ מלובליאנה – פיס אוף קייק. יקח לי זמן להתאושש מהנסיעה מטירנה לשקודר, אני כנראה אעביר בבר עוד לילה או לכל היותר אשפר עמדה לאיזו שמורת חוף יפה טיפה צפונית מכאן. זהו, חזרתי למאה ה-21 ואתם יודעים מה, אני מעדיף אותה על פני שנות השמונים האלבניות. אהבתי את אלבניה אך צפון המדינה השאיר אותי עם טעם לא מדהים במיוחד, או כמו שעניתי היום לשתי מונטנגריות שנסעו בחיפושית ענתיקה לחופשה באלבניה –

מוטנגריות: "מאיפה הגעת?"

אני: "משקודר"

מונטנגריות: "האא אנחנו בדיוק נוסעות לשם, אהבת את המקום?"

אני: "לא"

לפוסט הבא