הדרך לכוונות טובות רצופה בגיהנום

יצאתי מסומולנגי רק בשעה 11:00, לאחר שבשעה 10:00 מצאתי את עצמי אל מחוץ למפתן המלון עם כל הציוד מרוכז ליד האופנים מתחיל לעמול על תיקון הסבל, או יותר נכון על נקודת החיבור שלו לציר של האופניים, אשר התעקמה ויצרה חיכוך מטריד עם גלגלי השיניים.

באיטוליקו, אותו ישוב שאנשיו אוהבים לדחוף דייגים מהמזח אל הים, עצרתי במיני מרקט בתקווה למצוא איזה קרטיב שאולי יצליח לגרום לי לשכוח לכמה שניות שאני מפדל בתוך כבשן (כל האיזור הזה מזכיר במראה שלו וגם בחום את עמק בית שאן והכנרת בקיץ). היוונים די חלשים בקרטיבים אבל פחיות ספרייט קר יש להם. המוכרת בחנות ממש נדלקה עלי ולא הפסיקה לשאול אותי שאלות. כשאמרתי לה שאני נוסע לאלבניה (בתור תשובה ראשונית לשאלה "לאן אתה נוסע?" להגיד לאנשים שאני נוסע לכל אורך אירופה זה קצת כבד, אז אני מתחיל בלענות "אלבניה" ונותן לזה להמשיך משם) המצחיקה הזו חשבה שאני הולך לדווש עוד באותו היום את 200 הק"מ שמפרידים בין המכולת שלה ובין אלבניה והתחילה לתת לי הוראות מפורטות ברמת השמאלה פה ימינה שם עד לאלבניה. אני חושב שזו ההגדרה של בזבוז זמן. הודתי לה רבות ויצאתי לשתות בחוץ את הספרייט שכבר הספיק להתחמם בזמן הזה.

המשכתי בחום הכבד על כביש שהלך ונהיה יותר ויותר ראשי, עד שחציתי את נהר אכילס. אני לא יודע אם זה הנהר בעל סגולות הריפוי המיוחדות שבו טבלו את אכילס אבל חשבתי לטבול את האופניים שלי במים ואז אולי הן תפסקנה עם כל התקלות שלהן אבל ויתרתי היות והיתה לי תחושה שהן יעשו לי דווקא וסתם יחלידו. מה גם שמאז ימי אכילס היוונים מזרימים לשם בעיקר ביוב.

אם היו מטבילים פה את אכילס היום הוא היה מת מזיהום

בשלב מסויים הכביש הפך למהיר מדי ועם שוליים צרים מדי, דבר שעמד בניגוד לאחד משני עקרונות הברזל שקבעתי לטיול הזה (השני הוא לא לנסוע בחושך) ועל כן החלטתי לרדת ממנו במחלף הראשון שיופיע.

מאוד מהר מצאתי את עצמי מפדל על שבילי שטח קשים, נוסע בין שדות וביצות בחום בלתי נתפס. זה הרגיש כמו לשחות בתוך מרק עוף מהביל. שום סימן חיים לא נראה מסביב וזמן רב עבר מאז חידוש מלאי המזון והמים שלי. הרהרתי בנוגע למצבי - אני רעב, צמא, עוד חצי שעה ואהיה מסוגל לאכול את עצמי מרוב שאני מתבשל בחום ובנוסף לכל אני בכלל לא בטוח מהי הדרך הנכונה לנסוע בה. ואז גיליתי שיש לי פנצ'ר. בתוך תשעה ימים כמות הפנצ'רים שיצא לי לתקן בחיים הכפילה את עצמה. זה  היה פנצ'ר אימתני, יכולתי לשמוע את האוויר יוצא מהקרע שנוצר בפנימית כאילו זה היה ונטיל פתוח. בסיום התיקון הבנתי שהבלם האחורי נמצא כבר יום שלם במוות קליני. החלטתי לנתק אותו מהמכונות, או במקרה שלי מהאופנים, ולקבוע את מותו. לא היה בי באותו הרגע את הכוח הנפשי להתקין רפידות חדשות ולכייל אותן עם הגלגל, המשכתי עם מעצור קידמי בלבד שגם הוא כבר מזמן עבר את תקופת הזוהר שלו. המשכתי לנסוע בין כפרים חקלאיים פרימטיבים שנראה כאילו ננטשו בעקבות מלחמה. לפרוטוקול, אפשר להגיד שעוד היה עלי מים, אך בפועל קמצוץ המים שנשאר לא היה מספיק לי ליותר מרבע שעה בחום הזה. בנוסף היתי מאוד רעב ובניגוד לאופי הדרכים אליהן הורגלתי בשבוע וחצי האחרון, לא היו לא תחנות דלק ולא מיני מרקטים כפריים שיוכלו לתמוך בי לטובת עניינים שכאלה. ואז ראיתי אותה. תחנת דלק שאת שמה לעולם לא אשכח – "איגאה". ממש נווה מדבר. למרות שהיה כתוב בגדול Food על קרניז גגה, חוץ משמן מנועים אוכל לא היה להם. בעל התחנה שעבד באותן דקות עם שני עובדים נוספים על איזה גרוטאה ניגש אלי והתחיל לנסות להבין מה אני ואיך לעזאזל הגעתי לשם. דיברנו לא פחות משלושת רבעי השעה. קוראים למוסכניק החביב הזה מייק (הוא לא הפסיק לקרוא לעצמו בגוף שלישי – "מייק היווני") והוא פשוט השתגע מהטיול שלי ולא הפסיק לדבר על זה ולשאול שאלות. זה התחיל בזה שהוא שאל אותי לאן מועדות פני והגענו לבסוף לנקודה שבה הוא הבין שאני מתעתד להגיע עד ספרד. הוא היה בהלם ועל ידי תנועת האצבעות המהירה שלו היה ברור שהוא מחשב משהו. נתתי לו איזה 10 שניות לעבוד על החישוב הזה ואז הוא פלט לעברי, "עד ספרד?? זה צריך להיות משהו כמו 4 מיליון ק"מ!!". אני מאוד מקווה שהוא טעה בחישוב כי מה זה לא בא לי לפדל 4 מיליון ק"מ. הוא לא אהב את העובדה שאני עובר באלבניה וציין שזו מדינה מסוכנת. הוא עשה איזו תנועה לאחד העובדים שלו, אמר כמה מילים לא ברורות ואז העובד, עם חיוך נטול שן, צעק לעברי "אלבניה נו גוד". ומייק הוסיף "והוא עוד אלבני". הוא שיחרר אותי לדרכי לא לפני שביקש שאם אי פעם אכתוב ספר על הטיול אז שלא אשכח לספר שפגשתי את מייק מיוון. כשכבר ממש היתי על האופנים הוא רץ לעברי ונתן לי בקבוק מים חינם (בנוסף לשניים שקניתי אצלו) יחד עם מיידנית מכוערת שכזו לשמור עליו קר. הוא גם סיפר לי שזה אחד הימים החמים ביותר שיוון חוותה מזה זמן רב ושהטמפ' עומדת כרגע על 42 מעלות. האמת, יכולתי לנחש את זה לבד.

המשכתי עוד כעשרים דקות והגעתי לישוב בשם אוחטיה, שם נכנסתי למכולת קטנה. סוף סוף מזון. בין בעלת המקום ובין השפה האנגלית לא היתה שום היכרות ועל כן היא מיהרה לקרוא לבת שלה, מריה. בעודי ממתין למתורגמנית התחלתי להרהר אם בכלל אצליח להגיע לאמפילוחיה עוד באותו היום ועל כן מעבר לארוחת צהרים החלטתי לקנות גם צידה ללילה, פן אאלץ לישון באוהל איפשהו לאורך הדרך. כשהגיעה הבת שאלתי אותה אם יש להם לחם. הנערה, שהיתה סופר נחמדה, ענתה בצער רב שלא ובעודי מתלבט מה אוכל לעשות ללא לחם, צץ לפתע אב המשפחה מאחורי איזה קיר והתחיל לצעוק עליהן, מה פתאום הן אומרות שאין לחם. הוא ביקש מהבת שלו לתרגם לי שיש להם בבית לחם משלהם לשימושם והוא דרש שיתנו לי ממנו כמה שרק ארצה, בחינם. הוא שאל אותי מאיפה אני ונורא התרגש לשמוע שאני מישראל. הוא גם היה מהופנט כשראה את האופניים שלי שהיו שעונות על הויטרינה של החנות שלהם מבחוץ ולשמוע שעשיתי איתן את כל הדרך מאתונה ועד לכפר המסכן שלהם. הבן אדם היה על סף דמעות, הוא גם לא הפסיק לוודא איתי שהכל בסדר בארץ וניסה להבין מה זה הדבר הזה שהוא ראה בטלוויזיה לפני יומיים על יריות והרוגים שהיו אצלנו. ממש חסיד אומות עולם הברנש הזה. כשיצאתי מהחנות הוא רדף אחרי כמו אמא פולנייה וצייד אותי בעוד בקבוק מים על חשבונם. בשלב הזה כבר היתי בעודף מים שנהפך להיות מטרד. שישה ליטר מים זה שישה קילוגרמים שלא התחשק לי לסחוב. (מי היה מאמין אבל עד שהגעתי לאפילוחיה סיימתי אותם).

האופנים שלי אחרי קניות במכולת. רבע מהמשקל עליהם הוא בצורת מים.

הכנתי לעצמי ארוחת צהרים של מלכים על רחבת הכנסייה של הישוב. והיתי מוכן לישורת האחרונה – 20 ק"מ מציקים שהפרידו ביני ובין אמפילוחיה. לא אמורות היו להיות עליות מיוחדות בדרך, אבל כידוע אמורות זה שם של להקת דגים ממן נקבה.

15 ק"מ מאמפילוחיה, צרוב כולי מהשמש, עצרתי למנוחה בטברנה מבודדת ושתיתי שתי כוסות ענקיות של קפה קר מעולה. בהמשך הדרך, שמבחינתי אפשר לקרוא לה פשוט ויה דולורוסה, ועד הגעתי לאמפילוחיה, השמש כבר ירדה אל מאחורי ההרים אשר מקיפים את העיירה במן אמפיתאטרון טבעי עצום מימדים. המירוץ לאמפילוחיה הרגיש כמו מרדף אחר הקשת בענן ונתן לי תחושה כאילו אני נוסע בתוך ציור של Escher בו עולים עולים ועולים ומגיעים לבסוף לאותה נקודה. בקיצור זה היה סיוט.

כשהגעתי לעיירה המאוד מיוחדת הזו (השוכנת על לגונה יפה שכמעט נסגרת לאגם אך לבסוף מתחברת לים האיוני), חיפשתי שלט שיתן סימן למקום לינה וראיתי שמאלה למלון בשם מלריה וימינה למלון בשם זפירוס, לא מתאים לי מלריה עכשיו, אז לקחתי ימינה. המלון הוא לא באמת מלון, אלא מן פנציון משפחתי המשכן עוברים ושבים. בעלת המקום נחמדה בצורה שלא תאמן ושולטת בשפה האנגלית באופן מושלם. 17 יורו ללילה, חדר ספרטני שמשום מה מכל הדברים שיכולים להיות בחדר אין בו כלום חוץ מכיור (ומיטה כמובן). אין מזגן ובתור מאוורר יש את החלון בקיר, על אינטרנט כמובן שאין מה לדבר, אבל הי - יש מקום לינה בעל אווירה יוונית אוטנתית. בית חם, תרתי משמע.

העיקר שיש לי כיור. מה היתי עושה בלי הכיור.

עשיתי מקלחת קרה, ובמראה הענקית שהיתה צמודה לקיר שמולי גיליתי לראשונה שממש השתזפתי בגב. אני מכיר את זה שמוכרים חולצות בעלות מקדם הגנה מפני השמש, אך לא האמנתי שזו תופעה כה משמעותית, מסתבר שהשמש חדרה את חולצות הכותנה ספוגות הזיעה שאיתן רכבתי.

אחד המאפיינים החזקים של המלון הזה הוא הריח שלו. זה בדיוק את אותו הריח שהיה אצל הרב שלימד אותי לבר מצווה, ריח של ספרי תורה ישנים וזיקנה. תענוג.

יצאתי לסיבוב בעיירה ובחיפושי אחר ארוחת ערב הגעתי למסקנה שחסל סדר בשר ודגים. אני צריך פחממות. נכנסתי למקום אקראי ושאלתי אם יש להם ספגטי. הגבר שקיבל את פני ענה לי בביטחון "כן". "בולונז?" שאלתי. "קרבונז" הוא ענה לי. מספיק קרוב בשבילי. המתנתי על יד שולחן ופתאום נעמדה לצידי בחורה ושאלה אותי מה אני ארצה לאכול, כאילו כל השיחה שמקודם מעולם לא התרחשה. "ספגטי" אמרתי לה. "איזה תרצה, אנחנו בעיקרון מכינים עם גבינה..." ובלה בלה בלה מלא דברים שאני לא אוהב. אמרתי לה "את יודעת מה בואי נעשה את זה פשוט. ספגטי בלי כלום, עם פלפל שחור ושמן זית". הגיע ספגטי נקי מהסיר והבחורה שידעה לתקשר באנגלית נעלמה. ביקשתי ממישהי אחרת שמן זית אך היא לא הבינה מה אני רוצה. ידעתי שיש רק מישהו אחד שיוכל להושיע אותי ושמו פנחס השני. תיקתקתי "שמן זית" בגוגל טרנסלייט ליוונית. הופיעה מילה מוזרה על המסך, הראתי אותה לאישה היא חייכה ואמרה בטח בטח והביאה שמן זית בתוך בקבוק של אוזו. עד שהיא הביאה אותו קראתי את המילה שהופיעה (אני יודע לקרוא יוונית בזכות התואר הראשון שלי, מי היה מאמין שאותיות שמסמנות דברים כמו נצילות וחיכוך משמשות עם שלם בתור דברים כמו אהו"י) וכשהיא הניחה אותו על השולחן אמרתי לה עם חיוך על הפנים "איליואה" (התרגום שהופיע לשמן זית), היא חייכה ואמרה. "לא, אני מאלבניה". אולי אני לא יודע לקרוא יוונית...

חזרתי למלון לשנת לילה חמה ולחה כשאת זמני מנעימים עשרות יתושים חביבים. התעוררתי ליום ראשון, הלא הוא יום שבת המקומי ועל כן הכל סגור. ביררתי עקרונית איפה סניף הדואר הקרוב ואיפה אוכל למצוא חנות להטעין עוד מגבייטים לחבילת הגלישה הסלולארית שלי. ASAP מחר על הבוקר.

אמפילוחה היא עיירת נופש ועל כן אי אפשר שלא לעצור בה ליום חופש. היום היה יום מנוחה שהיה מורכב בעיקר מהרבה חוסר מנוחה, שכן החלטתי להעביר את האופניים שלי רמונט כללי. החלפתי להן בלמים וכיווננתי אותם למצב אידיאלי. תוך כדי גיליתי שאחד החישורים בגלגל האחורי נשבר. לא יצא לי מעולם לנסות לתקן דבר כזה, אילתרתי משהו והמשכתי לעיסוקי הבאים – תיקון שתי הפנימיות המפונצ'רות מהימים האחרונים. כשסיימתי עם כל זה, בעלת המקום חלפה על פני דלת חדרי הפתוחה ולתומי החלטתי לשאול אותה האם יש משמעות לשם אמפילוחיה. אוי איזו טעות זו היתה. היא הובילה להרצאה בהיקף של 7 נקודות אקדמיות על תולדות העיר אמפילוחה, עם כל האירועים החשובים יותר וחשובים פחות שהתרחשו כאן מאז ימי האדם הקדמון ועד אתמול בערב. כשהיא סיימה עם שיעור ההיסטוריה הזה כבר בקושי זכרתי את התשובה לשאלה המקורית שלי. האא כן היא נקראת ככה על שם המלך אמפילוחוס. מדהים.

אמפילוחיה. עיירה שווצרית עם אווירה אילתית.

את המשך היום אעביר בקריאה וחוסר תזוזה כללית של הגוף ומחר אמשיך חמישים וקצת קילומטרים נוספים לאיזור העיר פרבזה, שם כנראה אשן באתר קמפינג מחוץ לעיר.

350 ק"מ מאחורי ואלבניה מתחילה להיראות מעבר לאופק. באופן מטאפורי לפחות, שכן אני פוגש יותר ויותר מהגרים אלבנים באיזורים אלו של יוון.

אסיים ואומר שלמרות שאולי דברים נשמעים אחרת - עם כל החום, העליות, התקלות ושאר הקשיים -  אני מאוד מאושר. או כפי שניסח זאת לפני שנים רבות מקומי חכם שענה לשם אריסטו – "אנשים שונים מחפשים אושר בדרכים שונות ובאמצעים שונים". אז עד הפוסט הבא – תמשיכו להיות מאושרים, כל אחד בדרכו שלו.

לפוסט הבא