תביא לי לק
- Ran Kramer
- Aug 25, 2011
- 10 min read
Updated: Aug 17
אני מת על מעברי גבול. אלו נקודות כל כך לא צפויות שסביבן הילה שלמה של רגשות חזקים, צפייה, התרגשות ודאגה. קוקטייל של הנאה. אני חושב שלסולל בונה היווני, בשלב שבו הגיע צפונה לגבול עם אלבניה, נמאס מלמצוא נתיבי תחבורה נוחים אז הוא פשוט יצק אספלט בשיפוע הטבעי של ההר. אני נשבע שהיתה נקודה שבא חשבתי להסתובב חזרה ולקחת מעבורת מאיגוומניטסה. אבל אז בדיוק נגלה לעיני מסוף הגבול היווני, הרבה פחות גבוה מעלי ממה שציפיתי שיהיה. זה נתן לי מוטיבציה להמשיך ותוך 10 דקות ו10 ליטר זיעה, האופניים שלי עמדו על שפת המדרכה שבטרמינל המוזר הזה ונעמדתי בתור לביקורת דרכונים יחד עם עוד כמה אלבנים שחזרו מעיסוקי פשע שונים ביוון.
כבר בעומדי בתור התחלתי להיחשף לכמה מן המניירות האלבניות – קודם כל כל שני גברים שרואים אחד את השני, מתנשקים. על הלחיים כמובן. פעמיים. לחיצת יד זה לא מספיק רציני בשבילם. זוג זקנים עבר את הגבול הלוך ושוב באופן חצי רישמי כשהוא סוחב מצבר של רכב על קרש עץ שבור. כל המכוניות בלי יוצא מן הכלל היו מרצדס ערביות כאלה מסוף שנות ה80 ובכיוון כניסה ליוון, תור ענק של כאלה עם מלא ראשים משופמים, מבצבצים מכל חור אפשרי, השתרך רחוק יותר משעיני יכלו לראות. אני חייב להגיד, זה אחד מעברי הגבול עם השוני הקיצוני ביותר שיצא לי לחוות (כמעט כמו זה שבין טיבט לנפאל, אבל זה לבלוג אחר כבר). תבינו אלבניה זו מדינה שכמודל חיקוי למשהו טוב יותר יש לה את יוון, מדינה שזה עתה פשטה את הרגל.
נעמדתי בתור המכוניות לכניסה לאלבניה שמנה בדיוק שתיים.
עמדתי עם האופניים ועיני כולם היו נשואות לעברי. ניגש אלי שוטר משופם ואמר משהו לא ברור. אמרתי לו "אינגליש" ואז הוא שאל מאיפה אני. כשאמרתי לו "ישראל" הוא התחיל לרקוד במקום מרוב שמחה, חיבק אותי ואמר שהוא כל כך שמח לפגוש מישהו מישראל שהוא לא יודע איך להסביר לי את זה במילים. אני מניח שהוא התכוון לכך שהוא חלש באנגלית, כי אין לי מושג למה שמישהו ישמח כל כך לראות מישהו מישראל. כשלשאלתו לאן מועדות פני עניתי Ksamil, הוא החווה מן תנועת פירסט-קלאס שכזו שכללה נישוק של שני אגרופיו הקמוצים בו זמנית.
הפקיד בעמדת הדרכונים לקח את הדרכון שלי, סובב אותו ארבע פעמים, יצא מהבודקה שלו ונעלם לרבע שעה. הוא חזר בצעקות נוראיות מנפנף בדרכון שלי כשהוא הולך בצורה עצבנית למדי. אני לא אוהב שהם עושים את זה. הוא ניגש לבחורה שאיישה את עמדת הבדיקה השנייה וזרק לה את הדרכון שלי על השולחן והלך משם. היה די ברור שהוא לא מרוצה ממשהו. היא הסבירה לי שזו הפעם הראשונה עבורו שמישהו מישראל עובר את עמדת הגבול הזו והוא לא הבין מילה ממה שהיה רשום על הדרכון (שזה עברית ואנגלית) וזה שם אותו במצב לא נעים שכן הוא לא ידע מה למלא במחשב. אני לא יודע מה הוא עשה ברבע שעה שבה נעלם, אם ניסה ללמוד אנגלית או עברית, אך בכל מקרה הוא נשבר והעביר את האחריות לבחורה ההיא שהיתה מאוד נחמדה ואפילו דיברה אנגלית לא רע בכלל. קיבלתי אישור כניסה והתחלתי דוהר את הירידה מהגבול לכיוון כללי צפון.
נגלה לעיני נוף צחיח מאין כמוהו כשעל גבעה פה ושם יושבים מן כפרים בסגנון ערבי שכזה, נטולי צבע או גימור. היצור החי הראשון שראיתי היה ילדון חצי ערום שהתחיל לרוץ אחרי בצעקות "לק" לק" "גיב מי לק". ואז נזכרתי. שיט, יש באלבניה מטבע משלה והוא בעל שם מעצבן במיוחד – לק. תמיד שנאתי כשביקשו ממני לקים וגם הפעם לא נתתי, מה גם שעלי היו רק יורואים. שער ההמרה דווקא היה ידוע לי – אחד יורו שווה 140 לק. זה שער המרה עם פוטנצאיל לצרות. ואני ארחיב על זה בהמשך. המים עמדו להיגמר, החום לעומת זאת ממש לא עשה סימנים של להיגמר ובעיירה הראשונה אליה הגעתי נעצרתי לוודא שאני נוסע בכיוון הנכון. באופן מפתיע הסים היווני שלי תיפקד מושלם (אח"כ הבנתי שזה בזכות האי היווני קורפו שנמתך לאורך החוף האלבני) והמשכתי לנווט כרגיל ע"י גוגל מאפס. בכפר הזה שבו היתי גיליתי שאין קשר בין הכבישים שבמפה ובין אלו שעל הקרקע. היות ואני על הקרקע היה לי חשוב להבין מה אני עושה ולמזלי הופיע שילוט, אמנם טיפה קיקיוני, אך בכל זאת היה משהו. הכביש עליו נסעתי המשיך לכיוון טירנה (עיר הבירה) ושמאלה לכיוון לא ידוע. האינטואיציה שלי אמרה שמאלה וכך עשיתי. כעבור כשני ק"מ הדרך הסתנכרנה שוב עם המפה וגיליתי שהשמאלה שעשיתי היה במקום. המשך הדרך, אשר במפה נראית כמו כביש לכל דבר, היתה דרך עפר משובשבת מאין כמוהה, זה היה נראה כאילו לא מזמן עבר שם צונאמי. זה הרגיש לי מוזר אבל זו היתה הדרך ללא ספק. עברתי לצד כפרים היושבים על תילים לצד אגמים קטנים והיה ניתן לראות מצד אחד את העוני שבמדינה המאוד חקלאית הזו אך מצד שני את העושר התרבותי שבה, שכן כל כפר היה בעל מאפייני דת וסגנון שונים מאוד, באחד כנסייה וצלב ענקי ובאחר מסגד עם צריח גדול. ובחלק גם וגם. לבסוף הגעתי לישוב בשם בוטרינט אשר 40 מטר של מים מפרידים בינו ובין לשון האדמה אליה חפצתי להגיע אשר במרכזה יושבת העיירה או העיר או הכפר או השד יודע מה שנקראת Ksamil בה תכננתי להעביר את הלילה.
40 מ' של מרווח המים מגושרים, לא ע"י גשר ולא ע"י מנהרה, אלא ע"י מעבורת כבלים. זו מן רפוסדת עץ רעועה אשר מחוברת בכבלי ברזל לשני צידי המיצר ובכל פעם מנוע בכל צד מושך את הכבל לכיוונו. היא יכולה לשאת עד 4 מכוניות אך בדרך כלל מחזיקה מכונית אחת ועוד כמה אופנוענים והולכי רגל. ולעיתים רחוקות גם אופניים. לא היה לי איך לשלם למפעיל המסכן של הרפסודה שביקש לק אחד בלבד. לק זה פחות מסנט יורו. ולתת לו יורו הרגיש קצת מוגזם אז נפרדתי ממנו מבלי לשלם. שזה מסתבר מקובל יחסית שכן התשלום הוא בגדר טיפ.
ממש בצידו השני של המיצר צץ מלון דרכים שלא ידעתי על קיומו והיות והיתי מותש לגמרי אחרי יותר מ60 ק"מ לא קלים, החלטתי להישאר שם ולמחרת להמשיך רק עד לSarande, מרחק 19 ק"מ צפונה.
על הרפסודה הזו (מעבורת עאלק...) יצא לי לעמוד כרבע שעה, במהלכה הם ריתחו שם איזה פלטת מתכת שכשלה, ולחשוב על מה שעברתי בשעות האחרונות. הרגשתי מאוד מוזר עם איפה שאני נמצא. אירופה, זה לא היה. לא הצלחתי להבין בדיוק מה לא מסתדר לי עם המקום הזה. הוא נראה כמו אפריקה, מרגיש כמו מזרח אסיה ונמצא, לפחות לפי המפה, באירופה. זה כמו ישראל כשאני חושב על זה פתאום. רק עני יותר. אני לא יודע איך אבל המדינה הזו הולכת להיכנס לאיחוד האירופי ממש בקרוב. ואם הם יכולים, גם נפאל יכולה. המלון היה לעומת זאת ברמה מאוד גבוהה ועלה רק 30 יורו ללילה. שם התברר לי משהו די חשוב והוא שמסתבר שמקבלים פה בכל מקום גם יורו כאמצעי תשלום. להמיר כסף לא היה לי איפה אז את המשך השהות שלי לאותו היום העברתי ביורואים, אך לא אהבתי את העניין הזה. יחס ההמרה הזה מתעגל ממש לא טוב ובקבוק מים שעולה 200 לק (זה יורו וחצי ועוד קצת) מתרגם איכשהו ל2 יורו. בקיצור יש בהמרות האלו ארביטררז' של עשרות אחוזים וזה עיצבן אותי. לבסוף מצאתי דרך להמיר יורו ללק במלון בשער סביר והבעיה הסתיימה.
עשיתי סיור באתר ארכיאולוגי מהתקופה הרומית שנמצא ממש ליד המלון, שאני חושב שהחלק שממנו הכי נהנתי היו השלטים שלו. האתר עצמו מעניין כמו תפוז בפרדס.
בעודי יושב בחצר המלון, אשר היתה מלאה באופן בלתי צפוי במלא ארנבים חמודים שהתרוצצו כל הזמן, יצא לי לחשוב שוב על קצה הקרחון האלבני שיצא לי לראות באותו היום והבנתי שבוודאות קיבלתי רושם מוטעה לגבי אלבניה. נכנסתי למדינה הזו כמו מישהו שנכנס לישראל ממעבר גבול ניצנה, אני באמא של החורים של אזורי הספר של אלבניה ועל כן לא יכול להיות שזה מאפיין מייצג לשאר המדינה. ואכן, כבר במלון דברים התחילו לקבל צבע שונה כשדיברתי עם מקומיים נחמדים ואכלתי מרק דגים מעולה לארוחת ערב. הם גם מכינים פה את משקה הקפה המדהים שהכרתי ביוון שזה כבר נותן להם כמה נקודות זכות.
בבוקר,אחרי ארוחת בוקר מעולה שעלתה לצורך העניין שני שקל, יצאתי במעלה הגבעה אל Ksamil, אשר נראית כמו כפר ערבי אחרי רעידת אדמה, אבל אתם יודעים מה, מאוד אהבתי אותו, בין הדלות ניתן היה להבחין בהרבה מסעדות, מיני מרקטים, מוכרי פירות, הרבה שלטים עם המילה "דיסקו", חופים יפים מסביב ואנשים שלא הפסיקו לחייך ולנופף לי לשלום בעודי חולף על פניהם. המשכתי צפונה בנסיעה דרך כבישים, שהמילה כביש זה תואר כבוד עבורן, עברתי בשתי עיירות מאוד מיוחדות, ובמיוחדות אני מתכוון שנראה כאילו הפציצו אותן אתמול בערב, והגעתי לסרנדה.
לסרנדה מגיע שאכתוב פוסט יעודי, רק לה. אבל אין לי כח לעשות את זה ועל כן אספר בתמצות יחסי שזו עיר שמרחוק נראית קצת כמו ביירות, אך משמתקרבים אליה ורואים את הפרטים הקטנים, מגלים שמדובר בפנינה ים תיכונית אמיתית. היא שוכנת על מפרץ חולי יפה, מפוצצת מלונות מכל סוג שרק קיים, מלא מסעדות, בתי קפה, מועדונים ותיירים (בעיקר איטלקים) בקיצור, יש פה הכל מהכל ובזול. פידלתי עד לנקודה שבה אמור היה להיות הוסטל BackPackers. שמחתי שיש בעיירה אכסניית דורמיטוריס קלאסית, אני אוהב את האווירה במקומות כאלה ואת העובדה שאפשר לפגוש הרבה חברה צעירים עם ראש טוב. הגעתי לנקודה אך לא היה שום זכר למקום. פידלתי הלוך ושוב מנסה לפתור את התעלומה, אך לשווא. לבסוף ניגשתי לחנות לממכר שטויות ושאלתי את הנער שעובד שם אם הוא יודע איפה זה. הוא אמר, "כן בטח, אוי זה רחוק, תמשיך ישר עד למלון.." שקר כלשהו "...ואז תשאל שם שוב" ואז הוא הוסיף "תשאל, אתה חייב לשאול, ככה זה פה, רק לשאול אנשים, זו הדרך היחידה" חייך אלי נתן לי צ'פחה וחיבוק. בדקתי שכל הדברים עדין עלי והמשכתי לפי ההוראות שלו. פידלתי ופידלתי עד שהגעתי למלון המדובר. החנטריש הצעיר הזה שלח אותי לפבלות של סרנדה; אני אחסוך לכם את תיאור האיזור הזה, זה היה נראה כמו הקסבה של שכם אחרי שיטפון. שאלתי שם אנשים אם הם יודעים איפה זה ההוסטל והם בתגובה אמרו "האאא אופניים". משהו לא הסתדר לי, חוץ מזה שגוגל אף פעם לא טועים. נכנסתי לאתר של ההוסטל וניסיתי ללכת לפי ההסברים שלהם, ראיתי המון תגובות חמות של גולשים שלא הפסיקו לשבח איזה טומי אחד שעושה רושם שהוא זה שמנהל את המקום. הגעתי לבניין שבו אמורה היתה להיות האכסניה אך אין שום סימן שמצביע על זה. שאלתי אנשים שישבו באיזה בית קפה והם אמרו לי חכה רגע נשלח אליך מישהו שיודע. הגיע מישהו שאמר "כן, ידוע לי שיש פה חדרים, חכה רגע תכף יגיע מישהו שיודע". ואז סוף סוף הגיע מישהו שיודע. טומי! עם כובע טמבל לבן על הראש.
טומי הוא בחור אדיר. הוא אמר לי שיש חדרים אצלו למעלה, דורמיטוריס ב11 יורו ללילה. נהדר!
כשסיפרתי לו שאני מישראל הוא ממש שמח ואמר לי "ג'וייש פיפל ורי גוד!" הוא עשה לי הסבר מהיר על המקום, אשר נראה בדיוק כמו שמקום עם השם backpackers צריך להיראות, ואז לקח אותי ואת האופניים לאיזה מחסן ממול ונעל אותן שם. הוא הסביר לי כל מה שצריך ואמר לי שאם יש לי שאלות אז הוא מסתובב למטה ברחוב ואם אני לא מוצא אותו אז ללכת לאינטרנט קפה שליד ולבקש שימצאו אותו. אני חושב שזה אחד המאפינים הבולטים של אלבניה - תחושת החבר מביא חבר הזו. כל בן אדם הוא מן קיר פייסבוק מהלך שמיד עושה Share לכל המידע שיש לו לסביבה. יש פה מן חינגה המונית שמזכירה לי קצת את נפאל בקטע של מערכת אנושית שמאוד מחוברת בתוך עצמה והכל נסגר בין אנשים בצורה לא רישמית. למרות שזה מרגיש הרבה פעמים פישי, זה עובד ממש טוב.
שתי הפעילויות העיקריות שלי להיום היו ביקור בנציגות Vodafone,במטרה להשיג כרטיס סים אלבני, שם ניתקלתי בסיטואציה מוזרה למדי – כשהבחורות המצחיקות שעבדו שם ניסו למלא את הפרטים שלי במחשב לא הופיעה להן בין אופציות הבחירה ל"מדינת מוצא" את ישראל. אחת מהן אמרה "לא משנה, תן לנו שם של מדינה ליד". פתאום קלטתי כמה מוזר הססטוס של ישראל. לא רוצה להיות ממדינה ליד. אין לי קשר אליהן. מה אני יכול להגיד שיהיה הכי קרוב? ארה"ב? בסוף נישברתי ומכל המדינות שהופיעו על המסך נבחרה מצרים. יש לי כרגע כרטיס סים מקומי תחת השם רן קרמר ממצרים. יחי הדמקורטיה!
כשהלכתי לחנות ליווה אותי טומי וכששאלתי אותו "תגיד תמיד חם ככה באלבניה?" הוא ענה לי "אנחנו באלבניה לא יודעים מה זו המילה קור, במיוחד לא בסרנדה, בספטמבר יגיע גשם, אבל שתדע - לא יהיה קר יותר" הוא הבטיח לי.
הפעילות השנייה היתה ארוחת צהרים על החוף אשר כללה מן תבשיל עגל בתוך שעועית שהיה פשוט לא מהעולם הזה. חוויה קולינרית. ועוד בירה מקומית בשם טירנה אשר מקבלת 6 בסולם גולדסטאר, פשוט כי היא מכבי. עמים צריכים לדעת שזו טעות פטאלית לקרוא לבירה שאתה מייצר על שם העיר הבירה שלך, זה פשוט לא יוצא טוב. הייתם שותים בירה בשם "ירושלים"? בסיכומו של דבר, עם עוד תוספות מסביב פלוס קפה כל התענוג הזה עלה לי פחות מ25 שקל. כבר ציינתי שזול פה ממש?
מאז אני יושב במפרסת החדר, מסתכל סביב ומרותק. מרותק ממה שקורה סביבי. לפני שעה קלה קריאת מואזין הגיעה מכיוון לא ברור. מימין ים כחול שקט עם יאכטות מפוזרות באקראי, משמאל ובמדרונות שמעל הים בתים מרובעים ששום אריכטקט לא היה מעורב בתהליך הבנייה שלהם ובטח שלא צבע, הרבה עצי שיטה ואקלפיטוס, העוברים ושבים ברחוב, אלו שאינם תיירים אני מתכוון, נראים לעיתים כמעט סקנדינבים במראה ולעיתים טורקים או קווקזיים. רחוק באופק לכיוון יוון הרים שמזכירים את אלו שמקיפים את אילת אך בצידו השני שלא האופק גבעות מוריקות. מתחת ברחוב מימין דוכן קרפים ציבעוני ומודרני ובצידו השני דוכן סופלקי מתפורר. והעיר כולה בבניה. יש פה תנופת בנייה שכמוהה לא ראיתי מעולם (וסופר לי ע"י ג'ורג', אוסטרלי ששוהה איתי בגסטהאוס אשר הגיעה מטירנה, שעיר הבירה היא אתר בנייה אחד גדול) אין ספק שאלבניה מתפתחת בקצב רצחני. ואין לה ברירה, היא בקרוב נכנסת לאיחוד האירופי.
אני רק מקווה שהיא לא תאבד את הקסם שלה. ביממה וחצי שיצא לי להעביר פה הבנתי את זה. בדיוק כמו שהמכוניות הישנות כאן הן מיוחדות, כל אחת בעלת סיפור משל עצמה ועליהן לוחית רישוי עם דגל אדום וציפור שחורה מפחידה וכיתוב AL, לעומת המכוניות החדשות שנראות בדיוק כמו בכל מקום אחר באירופה ועליהן כבר לוחיות רישוי אירופאיות עם מעגל הכוכבים המוזהבים על רקע כחול, כך גם עמי אירופה. אם תחשבו על זה, כל מדינות האיחוד הן אקסטנשן של היישות האירופאית הקלאסית. מן קוקי-מולד שכזה שחופן בחובו את כל מה שאנחנו מכירים כאירופאי. כאשר מה שמבדיל בין המדינות זה הקלישאות והסטיגמות – מגדל אייפל וקוראסון לצרפתים, טפאס וגאודי לספרדים, פיזה ופיצה לאיטלקים, פיש אנד צ'יפס לאגלים... אבל בייסיקלי כולם אותו אירופה. ואלבניה בדרך להפוך לכזו גם. אך בנתיים היא עוד לא שם וזה החן העיקרי שלה, היא לא מוגדרת היטב, ולמצוא כזה דבר 50 ק"מ מאיטליה, זה מדהים בעיני.
חשוב לי להבהיר משהו לסיום הפוסט – אני לא יודע איזו מן רושם יצרתי אצל הקורא לגבי אלבניה, נראה לי ששלילי, אך חשוב לי לציין שנכון לעכשיו, אחרי שהעברתי יום אמיתי באיזור אמיתי, אני מתחיל להתאהב בה. עוד מוקדם בשבילי לגבש עליה דעה לכאן או לכאן, ויש לי עוד כמה ימי טובים להעביר בה, לבנתיים אני יכול להגיד שאני מאוד נהנה, ובעיקר מאוד מופתע, בעיקר לטובה. שוב, יש פה קסם ואווירה נהדרת והאנשים פשוט אדירים (עד כה..מחר אני עלול לגלות שגנבו לי האופניים ואז...).
הימים הקרובים הולכים להגדיר מחדש את כל מה שהכרתי לגבי עליות ותוואי שטח קשה; כשעליתי את המדרגות הבודדות שמובילות לגסטהאוס והרגשתי כאילו השתילו לי את הרגליים האלה אתמול, הבנתי שהגוף שלי צריך יום מנוחה; או יותר בכיוון של שבוע או חודש מנוחה אבל הוא יאלץ להסתפק ביום. אני לא אקדים את המאוחר, אבל אחרי השלושה ימים הקרובים בהם אזגזג לי בין הריה הדרומיים של אלבניה, אני מגיע למישור נפלא שאמור להוביל אותי על דרך המלך עד לקרואטיה. אבל עוד חזון למועד. בנתיים את מחר אעביר בחוסר מעש על החוף בלווית ספר טוב ואם יהיו שותפים לעניין יתכן שגם אוכל לספר לכם על איך נראים חיי הלילה ב"דיסקו" המקומי.
נ.ב.
יוון התפיעה אותי לרעה בכל הקשור לשלטים ותמרורים. היא כל כך יבשה, סתם "אסור לחנות" או "אין כניסה". שום דבר מעניין. אך על כל תמרור יבש של יוון יש לאלבנים 10 מצחיקים (יש מישהו שמיסמר לדלת של המכונית שלו תמרור של אסור לעקוף! חבל שלא הספקתי לצלם את זה). אני פשוט לא מפסיק לצחוק פה מזה..התמונות הרלוונטיות יעלו לאיטן.
Comments