רן-אן-פרובנס
Post date: Nov 08, 2011 9:4:42 PM
בהגעתי לבריניול נפרדתי למעשה מהריבריה הצרפתית ונכנסתי לאיזור הידוע בכינויו ה"פרובנס". זה מהשאלה הידועה "אולי נעבור לגור בפרובנס?". הצרפתים שם לא יותר פרובנציאלים מאלו של הריביירה, הם לעומת זאת יותר מעצבנים. בבריניול נשארתי במלון דרכים נחמד שבו ברשימת דוברי האנגלית, מיד אחריי היתה מכונת המשקאות, אחר כך הכלב של המקום ואז פקידת הקבלה ועוד כמה אורחים. לא תכננתי להישאר שם יותר מלילה אחד, אך בעודי ישן מזג האוויר ישב לו במרומים ורקח תוכניות אחרות עבורי. בבוקר כשישבתי ואכלתי את מה שהם קוראים לו ארוחת בוקר אבל אני קורא לו 5 יורו מבוזבזים, התבוננתי במשך מחצית השעה מבעד לחלון בעודי בולס קוראסונים וקפה מנסה לחשוב כמה רע יהיה לנסוע בגשם הזוועתי הזה שיורד לי מול העיניים. קמתי מהכסא והלכתי ישירות לקבלה. "אני אשאר פה עוד לילה" אמרתי לפקידת הקבלה. היא כמובן לא הבינה מה אני רוצה ממנה (קפה, אני רוצה שתכיני לי קפה וגם אולי איזה מסאג' בדרך! מה נראה לך?) ורק אחרי כמה שעות הסוגייה הזו נפתרה אחרי ששעת הצ'ק אאוט עברה אך אני לעומת זאת לא. למחרת הסיפור חזר על עצמו בשינוי קל – הגשם התחזק ואחרי בירורים מעמיקים יותר בנושא התברר שזה גם לא הולך להשתנות בזמן הקרוב, הצרפתית שלי משתפרת מיום ליום וכבר ידעתי להגיד לפקידת הקבלה שאני נשאר עוד יום בשפה שהיא אפילו מבינה; אני חייב להודות שהצרפתים שברו אותי – אם אתה לא יכול לנצח אותם תצטרף אליהם, וכך אני מוצא את עצמי ממלמל כל מני דברים בצפרדעית שלהם. מצידו השני של הרחוב מהמלון היה סניף בוהק של מקדונלדס, זה היה אחד הדברים שהכי הפחידו אותי בלהישאר הרבה זמן במקום הזה, לאכול הרי אני חייב וכשיורד כזה גשם ומרכז העיר במרחק של עשרים דקות הליכה, מאוד קל למצוא את עצמך יושב ליד מגש ועליו מק-רויאל, צ'יפס וספרייט. אני שמח להגיד שחוץ מפעם אחת ועוד מספר גיחות קפה וגלידה (שזה לגיטימי בעיני) לא נשברתי, לבשתי את בגדי הסערה שלי ויצאתי לאכול במרכז העיר, שהיא מן סוג של עפולה בפרובנס ובאמת שלא יכלתי להיתקע במקום גרוע ממנה. אקצר מאוד ורק אספר שארבעה ימים היתי תקוע בסערה שלא פסקה לרגע, ארבעה ימים בהם העסקתי את עצמי באלף ואחד הפעלות בינהם רענון הצרפתית הבסיסית שלי, דבר שמוכיח את עצמו כשימושי מאוד באופן מפתיע, ולבסוף בבוקר החמישי שלי במקום התעוררתי למזג אוויר שלא היה שונה בשום צורה מהימים שקודם, אך בתודעתי השתנה הרבה כשביום לפני זה עברתי עלהגשר שמוביל למרכז העיר מעל הנחל שזורם לאורך הישוב והמים הגיעו לבסיס שלו והתחילו להציף את האיזורים שליד הגדה והתחלתי לחשוש שמא ארבעת הימים האלה יהפכו לשבועיים בסגנון תאילנדי אך במחירים צרפתים.
אין גדה, למחרת זה עלה על הכביש שמשמאל.
מה גם שעשיתי חישוב שאם אמשיך במהירות הנוכחית שלי שאפיינה את שלושת ימי בבריניול, הלא היא אפס אז יצא שאני לא אתקדם הרבה וכך בעוד המים מתחילים לסגור על הישוב מכל הכיוונים, יצאתי ביום גשם שוטף בשעת בוקר מאוחרת ופידלתי 55 ק"מ לעיר אקס-אן-פרובנס במה שיהיה אחד הימים שכנראה לא אשכח לעולם מהטיול הזה - ארבע שעות בעשר מעלות ובגשם זלעפות על כבישים נוראים מלאי שלוליות ענק על שוליים שמנקזים את הסחלה של הסחלה של כל מה שזורם על הכביש, ומסביב הכל מוצף, כל הנהרות באיזור עלו על גדותיהם ובהרבה מקומות הכביש היה הדבר היחיד שבלט מעל המים. כל הכבישים הצדדיים ותעלות הניקוז נעלמו מתחת להצפות. אקס-אן-פרובנס ממוקמת 150 מ' נמוך יותר מבריניול אבל איכשהו כל הדרך היתה עלייה, מה שיצר פידול נגד הרוח ונגד זרם מים קבוע שירד לאורך הכביש. ידעתי למה אני נכנס ולכן דאגתי לעטוף את כל התיקים בשתי שכבות של כיסויים פלסטיים. אין לי תמונות מהיום הזה, היה כל כך רטוב שפחדתי שהמצלמה הגם ככה מקרטעת שלי לא תעמוד בזה ופנחס היה עמוק בתוך הכיס המוגן של המכנס שלי. כשהגעתי לאקס-אן-פרובנס שיחררתי אנחת רווחה והתחלתי לעמול על מלאכת ייבוש הנעלים שלי שהפכו לשני חיתולים ספוגי נוזלים וכמו גם תיקי הצד של האופניים אותם לא כיסיתי במלואם היות ואין בתוכם משהו שעשוי מסוכר. הנסיעה בסערה הזו היתה הטעות הכי טובה שיכלתי לעשות, אבל את זה הבנתי רק היום, יומיים מאוחר יותר שכן היא הוציאה אותי משקע נוראי שעדין ממשיך להכות במזרח הפרובנס ושבאמת ובתמים היה יכול לתקוע אותי שם למספיק זמן כדי שאוכל לכתוב את הפוסט הבא שלי בצרפתית ובנוסף הוא הביא אותי מספיק מאוחר למערב הפרובנס כדי לא לסבול מהשפעות הגשמים שירדו גם פה. אבל נחזור רגע לאקס-אן-פרובנס, כמובן שאיך שנכנסתי לאכסנייה פסק הגשם. כשיצאתי מאוחר יותר למרכז העיר נדהמתי לגלות עיר מקסימה ושוקקת חיים. אני לא יודע מה בדיוק הגורם לכך, אבל כל צרפתי שיצרתי איתו אינטרקציה ידע אנגלית ובכלל סביבי שמעתי שפות הרבה יותר שפויות במהלך הערב (אני חושב שזו עיר סטודנטים) כמו כן כל ויטרינה שנייה היא סושייה וכל ויטרינה שלישית היא חנות תה. (אני מחכה לחכמולוג שיעיר לי מה קורה כל ויטרינה שישית)
דומה מאוד ל"ארמון התה" שיש בת"א בדיזנגוף פינת גורדון. מומלץ!
תנחשו באיזה מס' חדר אני ישנתי.
התחזית למחרת היתה כרגיל, גשמים, וכבר התחלתי לחשוב על עיסוקי בעיר ליום המחרת היות והיתי בטוח שגם אותו אעביר בעיר עד יעבור זעמו של אל הגשם. להפתעתי התעוררתי לבוקר בהיר, ובפעם הראשונה מזה יותר משבוע קיבלתי תזכורת לצבע השמים הכחול ויצאתי ליום רכיבה קצר יחסית של 35 ק"מ לישוב סאלון-דה-פרובנס. זה היה ההפיך הגמור מיום הנסיעה הקודם, הדרך היתה מישורית בתחילתה ולקראת הסוף פדיתי סוף סוף את זיעת השבוע האחרון בו עליתי שלא בידיעתי 400 מ' מהם ניפרדתי יחסית בחדות עם ההגעה לסאלון-דה-פרובנס. תוסיפו שמש, טמפ' נוחות, טבע פסטורלי ומוסיקה טובה ותקבלו אחלה של יום; אם הוא לא היה בצרפת יתכן אפילו שהיה מושלם. בסאלון-דה-פרובנס נשארתי בB&B שמנוהל על ידי זוג צרפתים נחמד (כן, הופתעתי לגלות שיש כזה דבר) והתינוק שלהם שאחראי על ההווי והבידור במקום. הבעל, שידע אנגלית לא רע בכלל, הפציץ אותי בשאלות ובמידע והסביר לי שהאיזור הזה בצרפת רואה הרבה שמש אבל כשמגיע לבסוף הגשם, הוא בא ולא עוזב, לפעמים אפילו חודשיים רצוף. נהדר. כשאישתו הגיעה והוא סיפר לה שעשיתי את כל הדרך לבית שלהם מאתונה היא מחאה לי כפיים ועשתה מן משהו שהיה חצי קידה חצי השתחוות, אוי זה היה כל כך מביך. מרסי מרסי לכי מפה.
כביש פרובנס קלאסי
סוף סוף בחדר אחרי יום רכיבה במוד סתוי-חורפי
סאלון-דה-פרובנס זו עיירה מאוד יפה ורומנטית, הרבה בתי קפה ומרכז עתיק ציורי עם מבצר ומגדל שעון יפהפה שמציג את מצבו הנוכחי ומולדו של כמעט כל גרם שמים רלוונטי שיש. (טוב זה לא הרבה כל כך). שלוש הפעילויות שלי בעיר היו כדילקמן – להיכנס לבית קפה ולשתות קפה רק בשביל לספק את קריז האינטרנט שתקף אותי לפתע (אני בתהליך גמילה כפוי), לגלות שהסיסמא לווי-פיי היא "שוופס", להעביר רבע שעה בניסיון להבין איך לעזאזל מאייתים את המילה הארורה הזו, משם המשכתי למספר סניפים למכירת ציוד סלולאר בניסיון למצוא חבילת גלישה, שם הבנתי סוף סוף מה הבעיה של העם המטומטם הזה עם אינטרנט – הם מודדים את זה בזמן במקום בקיבולת מידע, כששאלתי את המוכר "כמה אינטרנט" יש בכרטיס Pre-paid מסויים שהם מכרו הוא אמר לי "אי אפשר לדעת אולי 10 דקות אולי 5 דקות, תלוי באיזה אתרים אתה גולש" (הוא הזכיר לי את הקטע המעצבן הזה שיש לצרפתים להגיד "אולי" (Maybe) במקום "בערך") ניסיתי להבין איתו ביחד מה ההיגיון בלמדוד את זה בזמן גלישה ולא בכמות מגה, אבל הניסיון כשל ויצאתי משם כהרגלי עם חיוך מזוייף ומרסי. הפעילות האחרונה כללה ביקור במסעדה פקיסטנית שלה שני כובעים – אחד, הכנת אוכל נפלא ורטבים חריפים שלא מהעולם הזה, והשנייה – מחנה פליטים לכל מהגרי צפון אפריקה בדרום צרפת. לא הזכרתי את זה עד כה, אבל מה שחניבעל לא הצליח לעשות בחייו הצליחו תושבי צפון אפריקה לעשות יחסית מהר ולכבוש את כל איזור דרום צרפת אשר נהפך הלכה למעשה לפרובינציה ערבית מוסלמית המאפשרת, בנתיים, למיעוט הנוצרי לחיות את חייו כהרגלו. לי זה לא מפריע כל עוד הם ממשיכים לייצר מאכלים "אקזוטיים" (זו המילה הפוליטקלי קורקט של המקומיים) כל כך טובים ומאפשרים לי להנות מהם תמורת יורואים בודדים.
KFC צרפתי.
יש להם גם חיקוי למקדונלדס שנקרא Quick, לציון הזמן שלוקח לאוכל עד שהוא יוצא לך מהגוף
בלילה לפני שנכנסתי לישון הצרפתי בB&B הסביר לי שאם אצא מחר בצהרים רוב הסיכויים שלא אפדל בגשם שכן יש לו נטייה לפקוד את שעות הבוקר והערב בלבד, כך הוא הבטיח לי. פעם אחרונה שצרפתים הבטיחו משהו לזר, גרמניה כבשה את פולין ולכן לא יחסתי חשיבות גדולה מדי להבטחה הזו, מי כמוני יודע שמזג האוויר עושה מה שבא לו ולא שואל אף אחד. נקום בבוקר ונראה.
מזג האוויר בבוקר היה גבולי מאוד, לא לבלוע ולא להקיא. עננות כבדה ואפורה אך גשם לא יורד, המצב הכי גרוע ללקיחת החלטות טובות והמצב הכי טוב ללקיחת החלטות גרועות. הצרפתי היה נראה מופתע מכך שהגשם חרג מהרגלו ונראה כי הדבר הוציא אותו משלוותו. אחרי ארוחת הבוקר הסתכלתי מהחלון אל עבר האופק והחלטתי על פי מיטב תחושת הבטן שלי שכדאי שאמשיך, ברצלונה לא מחכה לי אבל אני מחכה לה ועדיף שאעשה את זה תוך כדי התקדמות לכיוונה. תחילת הפידול היתה במזג אוויר סביר, טיפה קודר אך לא קר מדי וללא רוח או מטרד דומה. 40 ק"מ בסך הכל עמדו לפני כשמתוכם שני שליש הם כביש סרגל, כל כך ישר שבתחילה לא זיהיתי אותו במפה שכן הוא היה נראה לי כמו סימון של קו רוחב, הוא כל כך ישר בכל המימדים שטסתי עליו ב30 קמ"ש (תוך שעה גמעתי אותו) ואם כדה"א היה שטוח היתי יכול לראות את Arles (מבוטא ארל), העיר אליה נסעתי, ניצבת ממש מולי. תוך מחצית השעה השמש צצה לפתע והרגשתי ממש כמו בסרטים מצויירים בהם ענן גשם רודף אחרי דמות מסויימת, רק הפוך - שמן חור של שמים בהירים במעטפת העננים הקודרת דואג ללוות אותי, כך לפחות היה הדבר מאז יצאיתי מאקס-אן-פרובנס. השליש האחרון של הדרך נראה בדיוק כך:
בלי הפסקה בשום שלב. תפאורה פרובנסית טיפוסית.
הנחל הזה על סף גלישה. הוא זורם יותר גבוה מהשדה שליד.
אם כן, היום הגעתי לArles, שם התוכנית של לישון בדורמס של יות' הוסטל התנפצה לרסיסים כשעם הגעתי הופיע על דלת המקום שלט המודיע שבאופן חריג המקום נסגר מיום שני בבוקר עד יום שלישי בשש בערב. נפלא. כזכור, אינטרנט אין לי ועל כן המשכתי בניווט על פי הרוח והעננים אל עבר האמפיתאטרון המדהים שיש בעיר הרומית הזו שהשתמרה נהדר לאורך השנים, ושלידו זכרתי שצריך להיות מלון שני כוכבים עליו קיבלתי מספר המלצות. בעזרת הצרפתית שלי, כלומר בעזרת הרבה מזל, הצלחתי להגיע למקום.
זו דוגמא לתמרור צרפתי טיפוסי. מאוד אינפורמטיבי.
מרכז ארל
הסתובבתי הערב בעיר אשר ממוקמת על נהר הרון קרוב יחסית לשיפכו אל הים התיכון והתרשמתי כי מדובר בעיר המקדשת את האומנות וכי הדבר בא לידי ביטוי בסדנאות וחנויות הציור הרבות המקשטות כל סמטא וסימטא ויותר מכל נראה כי דיוקנו וציוריו של ואן גוך צצים מסיבה לא ברורה מכל חור. כעבור שעה הכל התברר - וינסנט ואן גוך עבר לגור בארל בין השנים 1888-1889 והעיר שימשה כתפאורה לכמה מציוריו המפורסמים ביותר.
מאוד דומה לחדר שלי פה בארל
תוך כדי חקר תופעת הואן-גוכיות הזו, התגלה לי פרט מעניין נוסף - ג'ן לואי קלמנט, שנפטרה בשנת 1997 כשהיא בת 122, מה שהפך אותה לאדם המבוגר ביותר שחי אי פעם בהיסטוריה המתועדת כמו גם האדם היחידי שהגיע ואף חצה את רף 120 השנים המאוחלות, נולדה וגרה כל חייה כאן בארל ולמעשה היתה בת 13 כשואן גוך התגורר בישוב ונהגה לספר כי היא זוכרת אותו טוב טוב ולדבריה היה נראה כ"ברנש זרוק, לבוש בחוסר טעם, מכוער וגס רוח". נראה לי שמלאך המוות פשוט פסח על הצפיחית בדבש הזו מתוך פחד שהיא תתאר אותו באופן לא מחמיא. דרך אגב, אותו מלאך מוות בעודו מפספס את ג'ן החמקמקה הספיק לתפוס את הבת שלה וכמו גם את נכדה טרם הגיע אליה. אסיים במספר עובדות מדהימות על האשה העל אנושית הזו – היא נהגה להסתובב בחופשיות על אופנייה עד גיל 100, הלכה בכוחות עצמה עד גיל 114 (אז נפלה ושברה איזה עצם) והחליטה להפסיק לעשן בגיל 117 כששמעה שזה מזיק לבריאות ועלול לגרום למוות. היא לא נחשבה לאתלטית או בעלת אורח חיים מיוחד באיזשהו אופן. סיפור מדהים.
ארל היא נקודת מפנה במסלול שלי שכן מכאן והלאה כל יום אני רק מדרים יותר ויותר, ואם יש כלל אצבע שעובד לא רע בחצי הכדור הצפוני זה שדרומה יותר שווה חם יותר, וזה טוב לי.
ולסיום, היום בדרכי נתקלתי בשלט שגרם לי לעצור לכמה דקות ולבהות בו תוך כדי שעל פני מתפתח חיוך גדול ורחב. לא היה בו שום דבר מיוחד או מצחיק, הופיעה עליו מילה אחת שעד לפני שלושה חודשים היתה עבורי בדיוק כמו הרעיון של לפדל עד גיל 100. זה השלט:
ברצלונה!
וזו הפעם הראשונה שאני רואה שלט שמכווין אל העיר הזו. יש עוד כ350 ק"מ, אבל מיום ליום זה באמת מרגיש קרוב יותר ויותר. המקומים נוהגים להגיד לי "מזל טוב" בכל פעם שאני עוזב עם האופניים ואני תמיד מחזיר להם קללה מתאימה, ממכם רק אבקש שבימים הקרובים לא תעשו שום דבר שמכעיס את אלי הגשם. בתודה מראש, רן.