לרדת בגדול

Post date: Sep 02, 2011 1:27:57 AM

עליתי לישוב פאלאסה, 200 מטר מעל דורמה. עליות נוראיות אך פידלתי אותן כמו זומבי, חסר כל תחושה, שכן כל הדרך מולי ריחפו פניו העצומות של לוגורה עליו תכננתי לעלות למחרת. בהיתי בו בחשש רב. לא היתה לי יכולת להעריך מה יקרה עליו. האם אשבר תוך כדי ואצטרך להקים אוהל בסמוך לכביש. האם בכלל יהיה מקום לאוהל? ואם אעבור אותו, כמה זמן זה יקח לי ומה יהיה לשרירים שלי לומר על כך? המון מחשבות התרוצצו בראשי והיתי טרוד במקצת.

פני צלקת

בנוסף לכך חבילת האינטרנט שלי נגמרה והיו רק שני מקומות בהם ניתן היה לטעון אותה מחדש – ולורה, העיר אליה תכננתי להגיע בימים הבאים, 35 ק"מ מצידו השני של הפאס והומרה בה עברתי יום קודם ושהיתה כעת יותר מ10 ק"מ מאחורי. אני יכול לחיות בלי אינטרנט כמובן, אבל יהיו אלו חיים חסרי משמעות. בכל מקרה אין לחץ, התוכנית היתה להתמקם בפלאסה ואז לקחת אוטובוס להומרה, לסדר את ענייני התקשורת האלה ולחזור עוד באותו היום לפאלסה. אבל בשביל זה היה צריך להגיע קודם לפאלסה. לשמחתי היתה רק אופצית לינה אחת בישוב ואחרי התברברות קצרה שגרמה לי לעלות 100 מ' מיותרים פנימה לתוך הישוב ואז לרדת חזרה, הגעתי לשביל הגישה למלון, אשר עונה בעצמו גם כן לשם פאלסה (וזה היה מקור הבילבול). מדובר בשביל בטון בשיפוע של 45 מעלות בדיוק. זה לא היה צחוק, אמנם היתי צריך לעלות כולה 20 מ', אבל איך? לא התחשק לי לפרוק את הציוד מהאופניים ולעשות נגלות אז דחפתי אותן בהליכה וזו היתה פעילות קשה מאין כמוהה. הגעתי לפתח המלון שם קיבלה אותי בחיוך קורן מאושר בעלת המקום, כששאלתי אותה כמה עולה חדר והאם יש חדר פנוי היא רשמה לי על נייר את המחיר בLEK (היא ידעה אנגלית בסדר אבל היתה חלשה במספרים) וכשהצצתי לעברו, גשם של זיעה החל מטפטף עליו. לא שהמחיר היה גבוה, נהפוך הוא, פשוט עדיין היתי כולי מיוזע מהדרך ומהמאמץ הנורא של לדחוף את האופניים במעלה השביל למלון. היא הגישה לי נייר סופג ואמרה בשלווה "זה בסדר". שמה התברר להיות טאוטאו, כמו דב הפנדה החמוד מסדרת הילדים שכולנו צפינו בה בילדותנו, ותאמינו או לא היא אפילו יותר חמודה ממנו. כשסיפרתי לה שאני מישראל, ניתן היה לראות איך משהו בעינים שלה משתנה לטובה, מן ברק של רעננות. חיוך עלה על שפתיה והיא אמרה "לכבוד הוא לי לפגוש מישהו מישראל". טאוטאו נקראת כך על שמה של מלכה אלבנית מהעבר והיא קראה לשני ילדיה על שם הנסיך והנסיכה שהיו לאותה מלכה. בעלה נוצרי, היא מוסלמית וכשהיא אמרה את זה היה לה מן מבט מתנצל והיא מלמלה משהו על כך שזה לא אומר לה הרבה ושהיא בכלל לא דתיה ואז היא הוסיפה שכל חבריו של בעלה הם יהודים ושחלק גדול מהם גר היום בישראל. במשך כל שהותי במלון היא התייחסה אלי כאילו הגיע פסח ואני הוא אליהו הנביא; במן יראת כבוד מוגזמת אך עם זאת מאוד כנה. היא לא הפסיקה לשאול שאלות על ישראל ועל ירושלים ולספר על הקהילה היהודית הגדולה שחיה פעם בולורה אך עזבה לישראל אחרי התמוטטות המשטר הקומוניסטי. היא היתה מהופנטת מכל פיסת מידע שקשורה בישראל, בין אם מההווה או מהעבר הרחוק. בקיצור, מבחינתה היתי הדבר הכי טוב שקרה לה במלון מזה הרבה זמן ובכל מקרה גם היתי היחידי.

אבל נחזור רגע כרונולוגית לסיפור. עוד לפני שהתמקתי בחדר, הסברתי לטאוטאו את עניין האינטרנט שהטריד אותי, מבלי לצפות שעזרתה תהיה יותר ממתן תשובות אינפורמטיביות לשאלותי, שנגעו בעיקר לאיך להגיע עם אוטובוס לעיירה הימרה. אך היא התגלתה כמי שמנסה לעזור בדרכים שלא היתי מעלה על דעתי לבקש בעצמי. זה התחיל מזה שהיא הסבירה לי שהמכונה מקולקלת אחרת הם היו לוקחים אותי. לא הבנתי על מה היא מדברת אך לבסוף התחוור לי שב"מכונה" היא התכוונה למכונית. היא חשבה להקפיץ אותי להימרה. ואז עלה לה רעיון נוסף שבאמת ובתמים פתר את הבעיה - היא הציעה שהיא תתקשר לחברה אלבנית שלה שגרה השד יודע איפה, תשלח אותה לסניף המקומי של Vodafone והיא תקנה עבורי בכספה כרטיסים שטעונים בכרדיטים של Vodafone. אני אחזיר את הכסף לטאוטאו והן תתחשבנה בהזדמנות אחרת. החברה תעביר את פרטי הכרטיסים אלינו חזרה ואז היא (טאוטאו) תתקשר לVodafone ותמיר עבור מספר הטלפון שלי את הכרדיטים למגבייטים וגם תסביר לי להבא איך לטעון עוד דרך הטלפון. לא ידעתי כיצד אוכל להודות לה על זה. היא סידרה את העניינים הללו עוד לפני שהספקתי לחזור לארוחת הצהרים אחרי שנהנתי ממקלחת טובה. מלבד טאוטאו עובד במלון רק עוד בחור אחד. ברנש שחרחר ושברירי שנקרא עומר, עם שורוק לא עם חולם. והוא גם נראה כמו אחד כזה (האמת שהוא מאוד מזכיר את קיקי הקוף, חברו של טאוטאו..מעניין). ונראה שכמה שטאוטאו אוהבת אותי ככה הוא שונא אותי. או לפחות סולד ממני. אבל מה לעשות שהיא הבוס והיא נתנה לו הוראות ברורות להתייחס אלי בכבוד של מלכים. זה רק עיצבן אותו עוד יותר. היחסים בינהם נראו בדיוק כמו אלו שבין פולטי ומנואל מהקומדיה הגאונית "המלון של פולטי" - הוא לא מפסיק לעשות שטויות והיא כל פעם מחדש חוטפת עליו עצבים. היא נתנה לי את החדר הטוב ביותר במלון, עם הנוף הכי יפה שהיה לי אי פעם ממלון אמיתי (אני לא מחשיב פה גסטהאוסים במזרח).הסברתי לה שלמחרת בבוקר אני מתכנן לצאת מוקדם ושאלתי אם אוכל לקנות ממנה מצרכים בסיסים כמו לחם ונקניק, שיהיה לי לדרך. היא השיבה בחיוב אך כנראה שהבינה אותי רק בצורה חלקית, שכן בבוקר המתינה לי ערימה של מה שהיא כינתה סלצ'יצ'ות (נקניקים נוטפי שמן) ועוד משהו שבגדול היה לחם מטוגן. היא ידעה שאני מתכנן לעלות את לוגורה ואמרה לי שכל הצידה הזו בחינם וגם נתנה לי את הטלפון שלה במידה ומשהו ישתבש ואצטרך עזרה.  היא סייעה לי להכין את האופניים ליציאה ואוף איי וונט. השעה היתה 7:30 בבוקר.

הכנתי את עצמי ליום הזה בצורה הרצינית ביותר, בעיקר מנטלית. התייחסתי לעלייה על לוגורה כמו אל טיפוס לכל דבר. לכן התלבשתי בהתאם, למדתי את הדרך, התכוננתי מנטלית והכי חשוב, וזה מה שעשה לדעתי את כל ההבדל, יצאתי מוקדם בבוקר. הא וגם שתיתי תה, זה משהו שאני עושה רק לפני טיפוס על הרים או כשאני חולה.

זה התחיל לא טוב, אבל מכיוון לא צפוי – ממש בנחל בו מתחילה העלייה, הופיעו שני כלבים מאיזה שדה והחליטו שאני מזון לכלבים.  הם לא הפסיקו לנבוח עלי ובאלבניה ידוע שכלב נובח כן נושך אך עם זאת קיוויתי שכשאחלוף על פניהם ואתחיל להתרחק הם יניחו לי לנפשי. נהפוך הוא, הם התחילו בריצת אמוק לכיווני ואני שהיתי כבר בתחילת העלייה (עלייה לפי הנוהל הקבוע - 10% שיפוע וכו') הבנתי שאין סיכוי שאני לוקח אותם במירוץ הזה, והפער ביננו רק הלך והצטמק. למזלי, אלבני שישב ומכר נוזל לא ברור בדוכן לצד הכביש זינק בריצה לעברי והחל לזרוק עליהם אבנים. עשה רושם שהכלבים הבינו את הרמז והם החלו נסוגים חזרה לשדה שממנו יצאו. התקרית הזו כמעט והוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים, בגלל היצורים הטיפשים האלה פידלתי כמו מטורף 100 מ' בעלייה הזו וממש לא כך תכננתי להתחיל אותה. נחתי קצת וניסיתי לשים את כל זה מאחורי. אין מה לספר יותר מדי על ההמשך, כנראה שהגוף שלי בכל זאת הבין דבר או שניים על השילוב שבין אופניים ועליות בשלושת השבועות האחרונים ולהפתעתי הרבה בתוך פחות משעתיים וחצי היתי בנקודה הגבוהה ביותר, מסתכל לעבר האופק ורואה את ההרים הדהויים שדרכם הגעתי מיוון. נוף עוצר נשימה. מעלי בגובה 2000 מ' התרוממו ההרים ה"סראונים" שגלשו בצורה חדה למדי אל תוך הים האדריאטי. כל הנוף מעלי היה לגמרי אלפיני וניתן היה לזהות את שאריותיהם של מפלי הקרח שדבוקים להר בחודשים הקרים של השנה. לא עצרתי ליותר מדי זמן והסלצ'י'צ'ונים הנהדרים היוו יופי של בראנץ', השעה היתה 10:30 והרגשתי שאני יכול לפדל לנצח ועל כן החלטתי להמשיך מיד מטה עד לVlore - יעד, שטרם העלייה ללוגורה, לא האמנתי אפילו בחלומות הורודים ביותר שלי שאוכל להגיע אליו עוד באותו היום.

באיזשהו שלב הגעתי לגובה העננים. או שהם הגיעו אלי. לא יודע.

יותר מדי כביש

אלו סרפנטינות ניבזיות במיוחד. לא נגמרות.

אלפיין סטייל

תמיד אני אומר - איזה מזל שיש עוד אנשים בעולם, הם הרבה יותר קלים לתפעול מחצובה.

דרך אגב, בתמונה הזו רואים כמה נוראית היתה הסרפנטינה האחרונה ממש רואים את הקו כולו עד ההתחברות עם המשטח שעליו אני עומד. זה שיפוע נוראי. פידלתי שם בעמידה מוחלטת עם כל הגוף על הכידון ועשיתי הפסקה כל 20 מ' בערך.

הים האדריאטי קילומטר מתחת

יוון באופק

מאחורי כל עליה מפלצתית מתחבאת ירידה מפלצתית והבטחתי באחד הפוסטים הקודמים שכשתזדמן ירידה מתאימה אתעד אותה בוידאו כדי שאוכל לחלוק איתכם את החוויה. אז עבדכם הנאמן, לא רק שמפדל ואז כותב, אלא גם מצלם ואז עושה קצת עריכת וידאו. להלן התוצאה – נאלצתי מכל מני שיקולים להאיץ טיפה את הוידאו, כמו כן, למרות שבתחילת הסרט אני מודיע על ירידה של 1000 מ', בפועל בסרט יש רק את ה600 מ' הראשונים. לפי הזוויות בהן האופניים נוטות בסיבובים והעובדה שאני עוקף רכב אחד בדרך אתם יכולים להבין שנסעתי מהר. צפייה מהנה.

זו פשוט היתה טיסה של 50 קמ"ש למשך חצי שעה רצופה שהובילה אותי הפלא ופלא בדיוק 25 ק"מ צפונה מן הפאס. עוד 10 ק"מ והגעתי למבואות Vlore. בדרך עצרתי לחידוש מלאי השתייה באיזה בית קפה שכוח אל. הילדון החמוד של בעלת המקום כל הזמן התחבא כשניסתי לצלם אותו. הוא פשוט ילד אדיר. ואני אומר את זה כי כשהוא התקרב אלי ובחן את האופניים והיה ברור שמעולם בחייו הקצרים הוא לא ראה משהו כזה, מכל הדברים המוזרים שהוא יכל היה להתפעל מהם, כמו כל ילד בן 5, דווקא מה שהכי הלהיב אותו היתה הזרוע שמחברת את הטלפון לאופניים. הוא פשוט נגנב מזה ואני נגנבתי ממנו. גם בעיני זה הדבר הכי מיוחד שיש לי פה. לטעמי, זה יותר מיוחד מהטלפון עצמו.

הנוף מצידו השני של הפאס

חוף ים מדוגם

יש פה באלבניה כמה אנשים שעוד לא שמעו שהעותומאנים כבר עזבו ממזמן

יפה שבעל הבית דואג לקשתים שלו

אתה הולך לשעתיים לעשות קניות ואז שעתיים מעלה אותן

הכניסה לולורה, שהיא דווקא עיר רצינית בסך הכל, יכולה בקלות להיכנס לקטגוריה של "שביל חמורים" והתיקים שלי וחלקית אני התכסנו שכבת בוץ יפה הודות לכך שהכבישים לא סלולים והאנשים לא צלולים ועל כן שופכים כמויות אדירות של מים מהבתים ישירות אל הכביש שהופך אט אט לעיסה בוצית.  בולורה לקח לי חצי שעה למצוא את המקום בו תכננתי לישון. אני פשוט לא מצליח להבין מה הסיפור של בעלי הגסטהאוסים במדינה הזו - למרות שיש שמות לרחובות והם אפילו ממוספרים, הם מסרבים לספק כתובת ברורה ובמקום זה נותנים שלל הסברים חסרי תועלת כמו "תגיע לפסל המרכזי תפנה הפוך מהכיוון שהיד שלו פונה ואז תספור שלושה בניינים עם רעפים אפורים ותפנה שמאלה" או "תלכו לפארק ואז בפנייה הראשונה ימינה ואז שמאלה ואז תשאלו את המוכר בדוכן עם השימשייה האדומה", בדרך כלל זה בא בצירוף הערות לא מועילות כמו "אנחנו מאוד קרובים לבניין העירייה" נהדר! אז אני פשוט אשן בעירייה וכל יום אעשה רונדלים מסביב עד שאמצע אתכם ואז אעזוב את העיר. מה רע בכתובת לעזאזל??

הסתובבתי בעיר המאוד לא ברורה הזו, אשר מורכבת מרחוב אחד ראשי המרכז משני את צידיו כל מה שבן אדם צריך בעולם ועוד הרבה רחובות חסרי חשיבות שיוצאים ממנו ונהפכים באיזשהו שלב לביוב. יש גם חוף ים אחד ונמל (Vlore היא האב ימי שמנקז את כל המגיעים מאיטליה לאלבניה היות והיא העיר הקרובה ביותר לשפיץ האחורי של המגף האיטלקי). בערב אכלתי פיצה משפחתית מעולה ב-13 שקל ובדרכי חזרה למלון הלכו סביבי אלבניות שהיו לבושות כמו ספק דוגמניות ספק חשפניות תוך כדי ששירת מואזין מתנגנת לה בקול עז מהמסגד המקומי. אני מוקף בטוקטוקים, בפרות ובחמורים שנראים כאילו הם בדרכם חזרה מהעבודה. כל השלטים קריאים לחלוטין אך בלתי מובנים בעליל.  אין פרצוף אחד הדומה לשני. ובנוסך להכל, אלבניה שייכת לאותן מדינות בהן תנועת הראש מטה מעלה מסמנת "לא" וימינה שמאלה "כן". זה כל כך מבלבל. אני לא מפסיק להיות מופתע מחדש מאופיו הכל כך לא מוגדר של המקום הזה. עולמה של טאוטאו (זה לא היה השם של הסדרה??) הוא כמיקרוקוסמוס לחברה האלבנית כולה ואני לא מכיר עוד הרבה מקומות מחוץ לבלקן שמתנהלים ככה. יש למזרח התיכון הרבה מה ללמוד מהמקום הזה על סובלנות תרבותית ודתית.

  "רגע, ללכת הפוך מהכיוון של איזו יד?"

גם בר, גם מסעדה וגם אוניברסיטה! ואין לי מושג מה זה פנינוטקה.

מכירים את הפרק הזה בסאות'פארק שהם שואלים איפה זה האינטרנט? אז הנה, הוא בולורה, אלבניה ימינה אחרי הפינה.

"איזה שקר תרצה?" "האא..תביא לי שקר כלשהו"

לא יכול להיות!

למה זה כל כך מוכר לי מאיפשהו..

המסגד השכונתי

אני לא יודע איך הם עושים את זה, אבל נראה לי שהם בונים פה בניינים מלמעלה למטה.

700 ק"מ עברו תחת צמיגי האופניים שלי ויום הרכיבה האחרון העביר אותי למעשה את המיכשול ההררי האחרון של דרום אלבניה ופתח בפני שער אל המישור הרחב שאמור להוביל אותי בשקט ובשלווה עד למונטנגרו ואף לקרואטיה. עם כל כך הרבה אופטימיות לפני השינה, תחושה שלי שמחר אני קם לתקן שני פנצ'רים. לילה טוב או בוקר טוב ישראל.