לדוג את אתונה

Post date: Aug 12, 2011 11:0:5 PM

"אתה צריך עזרה? נראה לי שאתה צריך עזרה. אולי מים?" קראה לעברי אשה יווניה מבוגרת ממרפסת ביתה. "לא, לא, תודה רבה, אני בסדר" עניתי לה.

האם היתי בסדר?

שמונה שעות קודם לכן עמדתי עם אסופת התיקים שלי בעמדת הצ'ק אין בנתב"ג שם גיליתי לראשונה את המשקל הכולל שאיתו אני הולך להיגרר במהלך החודשים הקרובים – 45 ק"ג. כולל האופניים ולא כולל אותי. שלוש שעות מאוחר יותר כבר היתי בשדה התעופה הבין לאומי של אתונה, אלפרת'ריוס וניזלוס, שמח לראות שכל התיקים שלי הופיעו בריאים ושלמים על המסוע. כל שנשאר לצפות לו היה הארגז שהכיל את האופניים שלי. הסתכלתי על פתח הכניסה של המסוע ממנו הופיעו התיקים והיה לי ברור שהארגז המדובר לא עובר שם. לפחות לא בחתיחה אחת. ניגשתי לבחורה שישבה בעמדת האינפורמציה ושאלתי איפה אני אמור לאסוף כבודה מיוחדת, כזו שנראית כמו שולחן הוקי אוויר רק מקרטון. "על המסוע" השיבה לי. "אבל זה לא נכנס למסוע" אמרתי לה. "הכל נכנס על המסוע" היא התעקשה והוסיפה "אל תדאג". הסתובבתי חזרה בדאגה מסויימת ולפתע ראיתי ארגז קרטון גדול עומד גלמוד ליד המסוע. אין לי מושג איזה אל יווני שם אותו שם אבל נשבעתי להעלות לו מנחה כשאגיע לאקרופוליס.

חיפשתי את הנקודה הכי מבודדת שניתן למצוא בשדה, להתחיל במלאכת הרכבת האופניים. תוך כדי הליכה לקצה הנמל, לנקודה שנראתה אידיאלית, הפעלתי את הסמארטפון שלי (להלן יקרא "פנחס") על מנת שאתאפס על הצפון. בפעם הראשונה בחיי ובחייו של פנחס, Google Maps הודיע לי כי "זמנית לא ניתן לקבוע את מיקומך". מה אני על האי ב"אבודים"? טוב, תקלה זמנית. נטפל בה בהמשך. קודם יש לי אופניים להרכיב.

תיקתקתי עבודה. הכל עבר מושלם חוץ מזה שהמעצור הקידמי נשבר בטיסה והיתי צריך לאלתר משהו כדי לסדר את זה. 

אילתור

משפחה גרמנית, בלונדינית בצורה מסנוורת, היתה מהופנטת מהפעילות שלי ועזרה לי בכל מני שלבים. אמרתי להם שחצי שעה ראשונה של המופע הזה חינם ואחרי זה אני מתחיל לגבות כסף. הם לא צחקו. אחר כך אמרתי להם שיש להם ילדים ממש יפים. הם לקחו צעד אחורה. הגרמנים האלה, מה יהיה איתם, איזה יבשים. תוך שעה היתי מחוץ לנמל צועד ברגל עם האופניים לכיוון כללי צפון, מתרחק מאיזור הטרמינל. הכבישים נראו מהירים הרבה יותר ממה שציפיתי, שוליים לא היו ומסיבה לא ברורה התקלה הזמנית של הGPS והמפות ממקודם הפכה להיות בעיה זמנית של עכשיו והסתמנה להפוך לבעיה קבועה. היתי בדילמה קשה. ראיתי במערב את ההר שאותו צריך להקיף כדי להגיע לאתונה, מרחק 30 ק"מ מהשדה. ראיתי גם את העיירה הראשונה שבה אני צריך לעבור בדרך. לא אהבתי את מה שראיתי, ההר היה רחוק הרבה יותר משנראה היה על המפה והעיירה היתה גבוהה הרבה יותר ומסלול נורמלי לנסוע עליו היה חסר גם כן. וגם היה ממש חם. בקיצור לא היה שום דבר שעשה לי חשק להמשיך. ואם תוסיפו לזה שינה של שעות בודדות במצטבר בשלושה ימים האחרונים (עם אפס שינה בלילה שלפני הטיסה) הרגשתי שאולי כל הסיפור הזה גדול עלי להיום ועדיף לקחת רכבת לעיר. תוך כדי שאני מתחבט בשאלות קיומיות אלו צץ לעיני שביל שירות משובש שרץ לאורך הכביש הראשי. עליתי עליו והתחלתי לפדל. לא היה לי מושג לאן הוא לוקח אותי וחששתי שהרבה זיעה וצער עוד ינחתו עלי בגלל הקוצים הארורים שעיטרו אותו לכל אורכו ושעליהם נאלצי לפדל.

כעבור חצי שעה מצאתי את עצמי נוסע על כביש צידי אחר, עדיין בתחומי שדה"ת, באיזור שהיה ל"ריסטריקטד פרסונל אונלי" פידלתי מהר ויצאתי מהשער הצפוני של הנמל. הש.ג. פתח לי את שער היציאה כאילו זה היה ברור שרוכבי אופניים משתייכים לעובדי הנמל.

זו היתה נקודה קריטית עבורי, אחרי כולה 1.5 ק"מ מהטרמינל ועוד 28 קילומטרים לגמוע, ידעתי שאם קודם חשבתי עוד על לחזור לנמל תעופה ולקחת את הרכבת, עכשיו אין דרך חזרה. השער הזה הוא שסתום חד כיווני עבורי. אני לא מורשה להיכנס לנמל התעופה דרכו. מצד אחד הבנתי שאני במצב לא מזהיר היות וחוץ מלדעת שאני ביוון ושאני צריך להקיף את ההר שמולי, לא היתה לי לא מפה ולא GPS. מצד שני זה מדהים איך ברגע שאלטרנטיבה נעלמת, מכל סיבה שלא תהיה, אתה נהפך להיות חדור מוטיבציה להצליח בזו שנותרה. על כן, עברתי לשיטה שהיתה נהוגה בעבר הרחוק ביוון העתיקה ושמה "לשאול אנשים".

זה התחיל עם כמה חופרי עתיקות שכיוונו אותי לאתונה ושמחו לשמוע שאני מישראל. אין לי מושג למה. פידול נעים במעלה גבעה הכניס אותי לעיירה החביבה לוצה ואני מוכן להישבע שחוץ מהארטיק הממש טעים שאכלתי שם, כל מה שמוכרים בעיירה הזו זה חומרי בנייה וצמיגים. קניתי איזולירבנד (הדבר היחידי ששכחתי לארוז בארץ) והמשכתי לכיוון אתונה. המקומיים לאורך הדרך התגלו כאנשים הנחמדים ביותר ושמחו לעזור בחפץ לב ועם חיוך על הפנים. הרבה מהאנשים לא דיברו כלל אנגלית ומשחק הפנטומימה שניהלתי באחת מתחנות הדלק כדי להסביר לאישה שם שאני רוצה לנפח את הגלגלים של האופניים וגם צריך מים, היה משחק שבו יש רק מפסידים. היא הוציאה מן משאבה ניידת גדולה ספק מכנית ספק ידנית, בלי מחוג ובלי כלום והניחה את זה לידי. לא היה לי מושג איזה לחץ הדבר הזה מספק אבל נראה היה שאין יצירה ברת ניפוח בעולם שהדבר הזה לא יכול לה. ברירות רבות לא היו אז הברגתי את זה, אמרתי שמע ישראל ולחצתי על הכפתור תוך כדי ווידוא עם האצבע שהצמיג לא מתפוצץ. זה היה קרוב, אבל עבר בשלום. כעבור עוד שעה הגעתי לעיירה ארגיפאה שם התחוור לי שאני סוחב פנצ'ר בגלגל האחורי. עצרתי במקום המוצל הראשון שראיתי, הנחתי את האופניים לצידי והתבוננתי על השלט שהיה משמאלי ועליו רשום "אתונה 20 קילומטר". שיחררתי מן אנחת יאוש מהולה באופטימיות זהירה. היה חם בצורה נוראית (כלומר כמו בישראל, אבל לפחות יבש), השעה היתה שתיים וחצי אחה"צ וידעתי שהשמש שוקעת בסביבות שמונה. החישוב פשוט -  5 וחצי שעות. עשרים ק"מ. זה דורש ממני קצב של פחות מ4 קמ"ש. לעזאזל אמרתי לעצמי, "אני אגיע לאתונה היום גם אם אצטרך לסחוב את האופניים וללכת את זה ברגל!". שתיתי קצת, פרקתי את הציוד מהאופניים, הפכתי אותם והחלפתי פנימית תוך כדי שאני מוציא עם פינצטה 5 קוצים אימתניים מהצמיג. (כלל ראשון לרוכב המתחיל – לפני ניפוח פנימית חדשה – וודא שסילקת את כל הקוצים מהצמיג. חבל להזיע לחינם). תוך כדי כך, עבר בחור מקומי שהיה נחמד בצורה שכבר ממש עיצבנה אותי וניסה לעזור לי בדברים בהם בכלל לא היתי צריך עזרה, כולל כל מני עצות אחיתופל כמו ללכת לקנות צמיג בחנות צמיגים שמעבר לכביש (זה היה די אירוני, הפנצ'ר התגלה ממש ליד חנות לצמיגים) וכל זה ביוונית, שכן אנגלית הוא לא ידע. כששאלתי אותו סתם ככה האם אתונה היא לכיוון קדימה הוא הזעיף פנים, אמר "לא", והצביע לכיוון השני. אני שונא כשזה קורה. ניסיתי להבין איך זה מסתדר עם השילוט, הכיוונים שזכרתי מהמפה וכל ההכוונות שקיבלתי מעוברים ושבים עד כה, וזה לא. הוא פשוט מפגר. לבסוף התברר שהוא ניסה להכווין אותי לכביש המהיר, זה שממש לא רציתי להגיע אליו, ולפני שהלך הוסיף בתנועת יד מעצבנת שהדרך שאני בחרתי היא – ואז הוא עשה מן תנועת נחש עם היד שלו. איחלתי לחנטריש קליספרה. איך שסיימתי לתקן את הפנצ'ר יצאה הגברת שמתחילת הפוסט למרפסת והציעה את עזרתה. חסמתי עם האופניים את הכביש גישה לבית שלה ובמקום לצעוק עלי היא ממש ניסתה לעזור לי והביאה לי מים וגם ניסתה לשכנע אותי להיכנס לאכול משהו. נראה היה שהיא להוטה לתרגל את אנגלית המעולה שלה, ואני גם חושד שהיא היתה חרמנית.

זה נראה טוב, אבל למעשה מסתתר פה פנצ'ר בינקותו. מתחיל להוריד את הציוד.

המשכתי על דרך לא סימפטית במיוחד שאופיינה בעיקר בחצץ, אספלט מתפורר ושיחים קוצניים שבלטו לשולי הכביש ואינספור מפעלי אבן, כשלבסוף הגעתי למחלף ענק שמנקז את כל הדרכים שמנסות לעקוף את ההר הארור שחוסם את הדרך לאתונה מהשדה תעופה. לא היתה לי שום כוונה לעלות על המחלף הזה עם האופניים ובאין GPS כל דרך צידית אחרת שהצטלבה איתי הובילה מבחינתי אל הלא נודע. מבוי סתום. ואנשים איין. זה היה תרחיש שצפיתי שעלול לקרות וידעתי שקיים עבורו פיתרון. פיתרון מאוד יקר. אך בכל זאת פיתרון. הקשתי בפנחס על הכפתור שמפעיל Data Roaming, ובכך בעצם לקבל אינטרט מכרטיס הSIM הישראלי שלי. הכפתור הזה הוא כמו ידית של מכונת הימורים, רק בלי האופציה לזכות. אבל אין מה לעשות, הפרס שלי היה להבין איפה אני ולאן להמשיך. חצי שעת נסיעה עם Data Roaming  נתנה לי תחושה של איך יראה המשך הטיול כשיהיה לי כרטיס סים מקומי – אדיר! נסעתי בסימטאות פסטורליות בתוך כפרים קטנים והגעתי בול לאן שרציתי, אמנם כמה עליות קשות אך מצאתי את עצמי סוף סוף על דרך המלך למרכז אתונה, ראיתי כיצד אני חולף על שיפוליו הצפוניים של ההר אותו היתי צריך לעבור ובכך למעשה עובר לצידו השני, הצד "הטוב" בו אתונה שוכנת.

אני. איפשהו בין השדה תעופה לאתונה.

עוצר לצהרים

רכבתי על כביש עם נתיב מיוחד למוניות שהוחלט באופן לא רישמי על ידי כל שאר רוכבי האופניים שראיתי להיות בעצם נתיב אופניים (אני נשבע שיש באתונה לא יותר מעשר מוניות. או שאנשים פשוט לא משתמשים בהם) 8 ק"מ של ירידה מתונה טסו בתוך עשרים דקות, ובעודי מאושר מכך שאגיע לאכסנייה באור יום ואפילו בשעה שפויה שתאפשר לי להנות מעוד חצי יום בעיר, קיבלתי לפתע הודעה מאורנג' בזו הלשון: 'לתשומת לבך, חשבונך חויב היום ביותר מ500 ש"ח'. כבר לא היתי על Data Roaming ואת המשך הדרך עשיתי עם משהו מוזר כזה מנייר שנקרא מפה. (סתם בשביל האוסף, לקחתי בשדה"ת מפה של אתונה, מפה שהתגלתה להיות סופר קריטית).

חלף עם הרוח

תוך כדי הקילומטר האחרון בירידה כייפית לאורך מרכז אתונה גיליתי שטיפה מעל הברך לכיוון פנים הרגל יש שריר קטנטן שלפחות אצלי לא הופעל כנראה מאז הלידה והוא זה שבזכותו אפשר לפדל על אופניים. אני יכול לרוץ קילומטרים, אני יכול ללכת עם תיק ענק יום שלם. אבל אחרי 5 שעות ו30 ק"מ עם האופניים, השריר הזה החליט להודיע לי שנמאס לו ונתפס. מזל שלשריר הזה ולשאר השרירים שדואגים לפעולות חיוניות אחרות כמו הליכה או שתיית אלכוהול יש אפס קישוריות ועל כן כשהגעתי לאכסנייה ופקיד הקבלה הודיע לי  שהחדר שלי נמצא בבניין השני שבבעלותם, מרחק כמה דקות הליכה, הצלחתי ללכת עם כל התיקים עלי זאת אחרי שהשארתי את האופניים קשורות לעץ. מה שכן, לעמוד זקוף לא היתי מסוגל, כלומר בלי לצעוק.

פנחס קיבל מקום של כבוד

נכנסתי לחדר, שהוא פשוט ברמה שלא תאמן במונחים של גסטהאוסים ועל אחת המיטות ישבה מישל, אוסטרלית בת 32 מפרת'. היא בדיוק הלכה לאכול וקבענו להיפגש מאוחר יותר בבר שעל גג האכסניה.

היתי מלוכלך בצורה מיוחדת במינה, נראתי קצת כמו מוסכניק אחרי יום עבודה והיתי אחרי שעות רבות של פעילות גופנית במהלכן כל מה שאכלתי הסתכם בכריך סלמי, קוראסון שוקולד, תפוח ואגס. ולא ישנתי בלילה. עם זאת, הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהתמקמתי בחדר, היה לרדת לרחוב ובחנות הקרובה ביותר לקנות כרטיס SIM מקומי. א-מחייה! 5 יורו ויש לי 200 מגה לחודש. תענוג. עזבו אוכל ושינה, סוף סוף שירותים קריטים כמו עידכון סטטוסים בפייסבוק סתם כך מהרחוב זמינים גם עבורי.

בדרך חזרה גיליתי שיש חנות אופניים אדירה מול הגסטהאוס שלי. נייס. כששאלתי אותם איפה אוכל למצוא מקום שמוכר פנימיות 26'' (להם לא היה) הוא אמר לי שבימים הקרובים כל החנויות יהיו סגורות כי יש את החג החשוב ביותר בלוח השנה היווני. "מה אתם חוגגים" שאלתי, "את מותה של המלכה מרי" ענה לי בביטחון. לפני שהספקתי לדון עם עצמי בראשי ממתי העם היווני קשור כל כך לעם הבריטי, אשר בעצמו לא חוגג את המאורע המפגר הזה, צעק העוזר שלו מפינת החנות "הבתולה מרי, הבתולה, לא המלכה". הם צחקו מהטעות ואני צחקתי מזה שהם אשכרה קונים את זה שהיא היתה בתולה.

אכלתי סופלקי שזה מן שיפוד סתמי שהיוונים אוהבים לקרוא לו המאכל הלאומי שלהם, הסתובבתי קצת בעיר עם האופניים בתצורתם הקלה ונטולת התיקים (קשה לתאר את הכיף שבלהסתובב עם האופניים שלך מהבית בעיר בירה אירופית, זה מרגיש כמו להיות מקומי, רק כזה שלא יודע כלום על המקום) ולאחר מכן, כששקעה השמש, עליתי לבר שבגג האכסניה משם נשקף נוף מדהים של האקרופוליס כמו גם של מגוון אוסטרליות. שתינו קצת, אני שתיתי משהו שכיניתי צ'יפ אנד טוניק, היות וזה הכיל את הג'ין הכי זול שיצא לי אי פעם לשתות. הכרתי על הגג אינסוף אוסטרלים, אמריקאי אחד שתי גרמניות ועוד סקוטי, שאין לי מושג באיזו שפה דיבר. הוא טוען שזו אנגלית. הגרמניות, שרה ורונה, התבררו להיות שתי בחורות בנות 20 שבדיוק סיימו תיכון (כן, יש פה איזה שנתיים עודף, לא ברור העניין הזה..), יצאנו אני האמריקאי והסקוטי (לא זוכר איך קוראים להם) יחד עם מישל ועוד אוסטרלית בשם ארנה לבר קריוקי קרוב. אין לי מושג מי המציא את הדבר הנורא הזה שנקרא קריוקי ולאיזו מטרה, אבל הוא כנראה היה אוסטרלי שהמציא את זה כדי שאוסטרלים אחרים יוכלו להביך את עצמם גם מחוץ לאדמת אוסטרליה.

מישל וארנה

בשעה אחת וחצי בלילה, עם כאב ראש נוראי ועייפות שקשה לתאר פרשתי לחדר בעוד ששאר החברה המשיכו לגאזי, שכונת המסיבות של אתונה. הדבר העיקרי שלמדתי באותו הערב הוא ש"כן" ביוונית זה "ניי" ו"לא" זה משהו שנשמע ממש כמו "אוקיי". פוטנציאל לצרות. כשהתחלתי ללכת באיטיות לכיוון האכסניה מישל הודיעה לי שבזמן שלא היתי בחדר הופיעו בו 4 קוריאניות קוליות. עברתי לריצה.

כשהגעתי לחדר הסתבר שהקולניות שלהן באה לביטוי בעיקר בנחירות. כמו כן התברר לי שהן הוציאו מהמפצל שלי את כל התקעים שהיו בו והשתלטו עליו לצורכיהן. מאז ועד עכשיו אנחנו רבים על המשאב הזה. והעובדה שהסברתי להן שהוא שלי ושאני צריך להטעין את הדברים הללו כי החיים שלי תלויים בהם לא עשתה עליהן רושם. אני לא חושב שהן מבינות אנגלית. כששאלתי אחת מהן איך קוראים לה היא ענתה לי "Yes". גם לא משנה כמה פעמים אני מסביר להן שקוראים לי רן הן קוראות לי לן. חשבתי להגיד להן שפשוט יקראו לי קרמר אבל אז קלטתי שגם זה לא יעבוד. נו טוב שיהיה לן. באחת הפעמים כשחזרתי לחדר, אחת מהן שכבה על המיטה עם מסיכת פנים מוזרה, כמעט דפקתי צרחה ואז חברה שלה והיא התחילו לצחקק בטון גבוה ואחת מהן הגישה לי מן מעטפת ניילון עם מלא כיתובים בקוראנית והסבירה לי שזו מסיכה זהה לזו שעל הפנים שלה ושזו מתנה בשבילי ואז השנייה פשוט אמרה את המילה Handsome והתחילה לצחוק מתחת לשמיכה שלה. מה נסגר איתן. היתה למסיכת הפנים הזו צבע שכמותו לא ראיתי מעולם, צבע נורא, נראה כמו הקקי של השטן. לא היה לי נעים להגיד להן את זה אבל אם יהיה איזשהו חלק בגוף שלי שיזכה אי פעם להתעטף בדבר המוזר הזה, זה יהיה התחת שלי.

ישנתי 14 שעות, ואי אפשר להגיד שהיתי צריך פחות מזה. כשקמתי החדר התרוקן מכולם (מישל טסה בבוקר לטורקיה), עוד שתי קוראניות נעלמו, בטח הלכו לחפש מפצל אחר להשתלט עליו, כך שנשארתי לבד בחדר עם שתי קוראניות מוזרות כמו אני לא יודע מה. כשיצאתי לעלות על האקרופוליס אמרתי להן ביי והן ירדו מהמיטות שלהן נעמדו אחת לצד השניה בדום וניפנפו לי באופן סימולטני לשלום. הרגשתי כמו המלכה. הסתובבתי בסימטאות ציוריות בעיר, ביקרתי ב"שער אדריאנוס" המאוד לא מרשים ולבסוף כשהשמש ירדה מספיק עליתי לאקרופוליס לראות את המונומנט המפורסם ביותר באתונה ואולי אף ביוון כולה – הפרת'נון. בניין יפה, נוף יפה. לא צריך יותר מחצי שעה, באמת. לא האמנתי כשגילתי שמכל הדברים הנוראיים שיכלו לקרות לבניין הזה ב2000 ומשהו שנים שהוא קיים, הדבר שהביא להרס העיקרי שלו לא היה רעידת אדמה או שריפה אלא פיצוץ מאגר חומר נפץ שהטורקים החזיקו בתוכו באמצע המאה ה-15. 

זה היה המנוף הכי יפה שראיתי בחיים שלי. חבל שתקעו את הבניין הזה מאחוריו.

בכניסה למתחם נשמטה לי המצלמה מהידיים ונחבטה על שפיץ של אבן יוונית קשה במיוחד. רציתי לבכות. לא היה ספק שהמצלמה נהרסה. אני לא היתי שורד נפילה כזו. באורח פלא המצלמה שרדה, אך מאז היא מסרבת לצלם בISO נמוך מ320 או גבוה מ 1600 (וזה די מוציא את העוקץ מהמצלמה הזו, מה גם שזה מונע ממני לצלם נורמלי בתאורה גבוהה או נמוכה מדי). זו התקלה הכי מוזרה שיצא לי לראות כתוצאה מנפילה, זה כזה ספציפי ואקראי, זה כאילו היא חטפה זעזוע מוח. בכל מקרה, זו הCanon S95 השנייה שאני דופק וזה מתחיל לעלות לי על העצבים. לקנות את אותה המצלמה בפעם השלישית לא בא בחשבון. ולנושא אחר –

עד כה הספקתי לשתות שתי בירות יווניות, אחת שאני לא זוכר איך קוראים לה או מה היה הטעם שלה היות והגוף שלי הפסיק לפעול בשלב ההוא והשנייה שתיתי היום בערב – היא נקראת "אלפא" והיא לכל דבר ועניין גולדסטאר, אך בגלל שיש לה שם של זווית במשלוש אני אאלץ לתת לה 8 בסולם גולדסטאר.

לסיום הפוסט הראשון אספר שעד כה ביממה וחצי שיצא לי להעביר באתונה אני מאוד נהנה, והעיר על אף היותה בגדול סוג של כפר ערבי שאוכלס על ידי יוונים, הינה בעלת אווירה מאוד מרנינה, תיירותית במידה שאני יכול לחיות איתה, תושביה שמחים וטובי לבב ומזג האוויר פה פשוט מושלם. אני לא יודע למה התכוון החזאי כשהודיע שיהיה פה 38 מעלות שכן חם פה בצורה סבירה ובערבים אף נעים ביותר.

ויתרתי על יציאה הערב למרות שחיי הלילה פה אמורים להיות מטורפים וגם מחר כנראה אאלץ לוותר על יציאה היות ויום ראשון על הבוקר אני יוצא ליום הרכיבה הבא לכיוון תעלת קורינת'יה.

30 ק"מ ראשונים למסע - צ'ק, ואני מתנצל על פוסט ארוך במיוחד, תבינו אני לבד פה ואין לי עם מי לדבר עברית. האמת שפשוט היה יום ראשון מאוד חוויתי ואני חושב שמידה רבה הקושי של יום הרכיבה הראשון והעובדה שלא ויתרתי לעצמי למרות שכל הסימנים הצביעו בעד ויתור, יוביל לכך ששאר הימים יהיו קלים הרבה יותר.

אני מזכיר – ה"טאב המפתיע" הוא לא בדיחה, היום כבר שלחתי גלויה למישהו ובאמתחתי עוד בולים רבים שמחכים להיות מודבקים על משהו. אז יאללה! קליספרה לבנתיים. והנה עוד קצת תמונות מאתונה היפה:

 אתונה היא קצת כמו אתר סקי. כל הלבן הזה מסביב צולה אותך.

מ.ש.ל.

דוגמא לאיזור בעיר אליו אני לא מתכנן להגיע עם האופניים

אחלה נדלן. יש אפילו נוף לים.

אקרופליס - העיר העליונה. לא סתם קראו לה ככה.

התחביב האהוב אלי - תיקון פנצ'רים