עליה וקוץ בה

Post date: Aug 19, 2011 8:43:2 PM

אני מתנצל מראש על פוסטים יחסית ארוכים, אני חושב שג'ורג' ברנרד שואו ניסח את זה בצורה הטובה ביותר כשאמר "אני מצטער על המכתב הארוך הזה, פשוט לא היה לי זמן לכתוב אחד קצר". אז ככה:

אני אוהב את פטרה. שהיתי בה יום וחצי והיא הותירה בי רושם כל כך טוב שלמעשה אם מישהו מכם מתכוון לבקר ביוון בעתיד הקרוב היתי ממליץ לו להגיע משדה"ת לאתונה (אין צורך לעשות את זה עם אופניים), לעלות לאקרופוליס, לעשות תמונה או שתיים, לרדת מהאקרופוליס, להגיע לפטרה, להנות.

אני אוהב ערים בדיוק כמו שאני אוהב בחורות, לא נוצצות מדי אלא בעלות קסם אישי. וזו בדיוק פטרה. כיכר מרכזית יפה, הרבה מדרחובים, חנויות מכל טוב, מצודה רומית יפה שמשקיפה על העיר (לא, לא עליתי אליה, למי יש כח) והרבה צעירים וצעירות שנראה כאילו עוברים מבילוי אחד לבילוי אחר.אבל להגיד שיש בה משהו מדהים או מיוחד? ממש לא.

מדרגות הבהאיים

בכלל כל העיירות באזורים האלה הן מן סוג של אילת במובן שהן מפוצצות בתיירות בילויים של בני נוער שכעת בחופש הגדול שלהם, או איך שלא קוראים לזה פה. באופן מפתיע, לפטרה ואילת יש עוד משהו מהמשותף - 40 מעלות בצל. ויבש כמו המוות. אין מה לפרט יותר מדי על פעילותי בעיר, היא כללה בעיקר ביקור בדואר המקומי

מחנה את האופניים ליד הדואר

שוטטות רכובה בעיר, קריאת ספר בכיכר המרכזית (פעילות מהנה במיוחד בשעות הערב הנעימות, אך הופסקה ברגע שהתחלתי להיות מוקף ביותר מדי אנשים שעונים לטלפון בברכת "סלאם עליכום") וכמובן הדבר החשוב ביותר שהעיר פטרה העניקה לי (תמורת כסף) –

פנחס השני

לראשון קראו פנחס, וכיאה לשושלת מלכים, החדש יקרא פנחס השני. הם אמנם זהים אך תאמינו לי הם לא מתהגים אותו הדבר.

בדבר אחד פטרה איכזבה אותי, אך בשביל זה תרשו לי לעשות הקדמה ולספר לכם על "מבחן בקבוק המים", אותו אני עורך מזה זמן מה. בכל מקום אליו אני מגיע לשהייה לילית ובו כמובן אני מחנה את האופניים קשורות למשהו קשיח, אני מכניס איתי לאוהל/חדר כל דבר שניתן לגנוב מהאופניים מלבד דבר אחד – בקבוק מים דנדש שנשאר על הכן שלו שצמוד לאופניים. אם בבוקר אני מתעורר והבקבוק נעלם זה נותן לי אינדיקציה על סוג האנשים שגרים באיזור. עד כה תושבי כל העיירות בהן שהיתי, כולל אתונה עצמה, עברו בהצטיינות את המבחן, בו תל אביב למשל היתה נכשלת באופן מחפיר, אני די בטוח (זאת אומרת, אם בכלל היו נשארות אופניים). בפטרה קרה דבר מעניין. ערב קודם חיברתי סוף סוף את דגל יוון שקניתי עוד באתונה בדיוק למטרה הזו, היות ואני מאמין שחוץ מלחלק להם כסף בחינם, אין משהו שמשמח אנשים יותר מאשר לראות זר החושף בראש חוצות את דגל הלאום שלהם וקיוויתי שהדבר יקנה לי נקודות זכות בקרב המקומיים אשר בתמורה אולי יתנו לי איזה חיוך או לפחות אוזו. כשקמתי בבוקר ובדקתי האם בקבוק המים נותר במקומו, הופתעתי לראות שלא היה דגל. היו רק שני אזיקונים מסכנים מחוברים לסלסלה שעטפו אוויר. איזה מן נוכל שפל גונב את דגל המדינה שלו? בבקבוק הוא לא נגע דרך אגב.

בקיצור, אין חנייה.

מכיר כל ק"מ וק"מ מה-134 האלה.

בשעה 10:00 בדיוק הרמתי ג'ק ויצאתי לדרכי מפטרה. תוך כדי פידול עשיתי אנדנדינו עם עצמי האם לקחת מעבורת לצידו השני של המיצר או שמא אדווש על הגשר הענק. אנדנדינו זה דבר מעניין, כל פעם יצא לי משהו אחר, לבסוף כשהגעתי לצומת בה להחלטה יש גם משמעות (ישר לגשר, שמאלה לנמל) פנה מהכביש הניצב אל תוך המשך הכביש בו אני נסעתי רוכב אופניים שהיה נראה בדיוק כמוני רק משום מה היתה לו קסדת סקייטבורדינג. לא ידעתי לאן מיועדות פניו (אולי לגשר אך אולי לקורינתיה, מהיכן שאני הגעתי) אבל החלטתי שהוא מספיק מסקרן אותי כדי שאמשיך ישר ואשיג אותו ואם ככה אז כנראה שאקח את הגשר. כעבור עשר דקות הדבקתי אותו בדיוק כשהוא עמד בצידה השני של גדר הכביש עומד על סף מדרון של 10 מ' שיורד בצורה חדה לכביש צידי אחר ועל פניו הבעת חוסר אונים שממש עשתה לי רע. עצרתי. שאלתי אותו אם הכל בסדר והאם הוא צריך עזרה. הוא היה די מבולבל והסביר שהוא רוצה לחצות את הגשר אך אין לו מושג מאיפה מגיעים אליו.

מצאתי שותף לשעה שעתיים הקרובות. מסתבר שמדובר בבחור בן 23, בשם בן, גרמני שלומד פיסיקה בפרייבורג ושהוא בדרכו מפטרה, אליה הגיע עם מעבורת מוונציה, לסלוניקי. בהרבה מובנים בן ואני ממש נפשות תאומות, ולחשוב שנפגשנו באקראי עם אופניים באמצע יוון. מסתבר שהוא התחיל את הרכיבה שלו במינכן וחצה את האלפים לאיטליה ועד ונציה. הוא גילה לי פרט מעניין שעלול להתברר להיות סופר חשוב עבורי בהמשך והוא שיש דרך מפורסת בשם ויה אנוטוניו אגוסטו או משהו כזה שהיא הדרך בה הרומאים היו משתמשים כדי להגיע מרומא אל צפונית לאלפים. זו דרך נוחה יחסית ומאז התקופה הרומית גם סללו שם שבילי אופניים יעודיים. בן השאיר לי מתנה את הספרון שמתאר את כל הדרך הזו לפרטים. חבל רק שכל הפרטים הם בגרמנית. נו טוב, פנחס השני יתרגם. בן לא הפסיק להתלהב, בצורה טיפה מוזרה אני חייב לציין, מפנחס השני. הוא לא האמין ליכולות של הדבר הזה ולמעשה ממש עזרתי לו בהמשך הדרך כשהכוונתי אותו לעשרות הק"מ הצפויים לו בהמשך. כששאלתי אותו איך לעזאזל הוא ניווט עד כה ומתכוון לנווט בהמשך הוא אמר "עם זה" והוציא מצפן.

בן מחזיק שני אמצעי ניווט שאלפיים שנה מפרידות בינהם. משום מה הוא בחר בעתיק יותר.

הוא גם מטייל עם אופניים שהוא לווה מידידה שלו ואני לא יודע אם הוא מודע לזה אבל הן קטנות עליו בשתי מידות, זה קצת נראה כאילו הוא רוכב על תלת אופן כזה של ילדים. ואפילו הנעלים שהוא נועל לא שלו אלא של חבר שהתחיל איתו את הטיול אך נאלץ לשוב על עקבותיו בעקבות מותה של קרובת משפחה כלשהי. ודבר אחרון על הבחור המשעשע הזה – הוא רוצה לבוא לבקר בישראל כי הוא שמע שהפלאפל אצלנו ממש זמין וזול, וזה המאכל האהוב עליו. כשסיפרתי לו שגם חומוס עונה לתיאור הזה, הוא נכנס להתקף שמחה כה חזק (הוא כנראה אוהב חומוס) שחששתי לרגע שהוא יתחיל לפדל לארץ. חצינו יחדיו את הגשר הענק שמחבר את שני חלקיה של יוון שמצדי אגן קורינתיוס ואני חייב לציין שלא ברור לי מה הפריע ליוונים האלה לא לבנות את הגשר הענק הזה מישורי יותר. לחצות אותו זה כמו לטפס על הר ואז לרדת ממנו. בכל מקרה, אחרי שעברנו אותו, ישבנו בצילו של עץ אלון ענק, דיברנו כשעתיים על הא ועל דא ולבסוף נפרדנו לשלום, השעה היתה כבר שעת צהריים ולמרות נישנושי הבוקר הרעב תקף אותי. אכלתי כמות לא סבירה של סופלקי חזיר עם מלא תוספות וקניתי גם מפה של אלבניה, זאת אחרי שקלטתי שאני מגיע לשם עוד מספר ימים וכשאחצה את הגבול פנחס השני יהיה נטול כרטיס סים מקומי, משמע אני אהיה אבוד. אז עכשיו אני אהיה אבוד אבל לפחות עם מפה.

תחילת העלייה לגשר. בשלב הזה עוד חייכתי.

היום זה היום הראשון בו ידעתי שאחווה עליות אמיתיות. לא פסי האטה גדולים שהופכים את המישור לגלי, אלא עלייה אמיתית, כזו של 200 מ' בלי הפסקה, בלי רחמים ובלי שהטמפ' תרד באיזשהו שלב מ37 מעלות (אם אי פעם ייצא לכם לטייל בתוך גוף האדם, ככה זה מרגיש. רק עם יותר שמש). חששתי מהעליה הזו אך עם זאת ראיתי בה כאבן דרך שתחשל אותי להמשך ותגרום לי להבין טוב יותר את סף יכולת הרכיבה שלי. החלטתי שמעתה אנסה להתנהג בעליות כאילו אני רץ אותן - לתפוס קצב קבוע שאיתו אני יכול להתמיד, לנשוף ולשאוף כאילו היתה רץ, והכי חשוב – בשום שלב לא לעצור. בערך בשני שליש טיפוס, כשכולי נזלתי והזכרתי לעצמי שזה תכף נגמר ואני אהנה מירידה אינסופית, נפלה לי השרשרת של האופניים. קשה להסביר כמה פעולה פשוטה כמו להחזיר שרשרת למקומה הופכת להיות סבוכה ומעצבנת כשהאופניים שלך שוקלות במצטבר 45 קילו, אין שום דרך להניח אותן על כלום, כל מה שהן רוצות זה ליפול על הצד והכי גרוע – הן בפאקינג עלייה! הזעתי בערך את אותה כמות זיעה רק על זה והמשכתי. כשסיימתי את הירידה, במהלכה נסעתי כל כך מהר שפחדתי שמכמונות מהירות יצלמו אותי והחולצה שלי הספיקה להתיייבש מהרוח, עצרתי בטברנה מנומנמת ושתיתי בלי למצמץ ארבעה ליטר מים ועוד שתי כוסות אספרסו, אתם יודעים, בשביל הנשמה.

בנקודת השיא של העלייה, ניסיתי לחייך אבל אפילו בשפתיים כבר לא נשאר לי כח.

שלושה ק"מ של חוי.

בהמשך ציפתה לי עוד עליה, אבל היא כבר לא עשתה עלי רושם אחרי הראשונה. מה שכן עשה עלי רושם היה הפנצ'ר שהופיע בסופה. שוב גלגל אחורי. שוב 40 מעלות ותאמינו או לא שוב ליד חנות צמיגים. רק שהפעם גם ניצלתי את שירותיהם לניפוח הגלגל. מאוד מהר האופניים של עברו למצב הזה:

עליה

וקוץ בה

תוך כדי תיקון התברר לי שנקודת החיבור השמאלית של הסבל האחורי לאופניים מתחילה לכשול. סידרתי את זה אך תוך כדי יצרתי נזק אחר (לא משנה, מסובך להסביר את זה) אך יותר גרוע – כשהחזרתי את הגלגל המתוקן למקומו שברתי את הרפידה של הבלם האחורי. עכשיו, זה בעייתי. איך שלא תסובבו את זה, בלמים זה חיוני. אילתרתי משהו שהמקבילה אליו בשדה הקרב היא משהו כמו לשים נייר עיתון על יד כרותה. והמשכתי בדרך נהדרת, בנוף ובמישוריות, אל עבר יעדי הסופי להיום - מסולונגי.

כשנכסתי לספק כפר ספק עיר הזו, משהו פשוט הרגיש לי מוזר. המקום שוכן על שפת לגונה בעומק של לא יותר ממטר אשר מלאה בפיסות אדמה כמו גם זבלות אחרות שמבצבצות מעל לפני המים הרדודים, העיר עצמה הרגישה נטושה, בסגנון צ'רנובילי, ובאוויר דבר לא זז והשקט היה מעורר אימה.

אף אחד לא הגיע עם האופניים האלו. הן פשוט היו שם. פריקי...

הרגשתי כאילו הגעתי לכפר הארורים. שמחתי לפחות לראות שמרבית הארורים מרבים לנסוע על אופניים. אכן, אם יש משהו שמאפיין את המקום הזה, זה שהוא שטוח כמו אגם קפוא. במקור תיכננתי להגיע ישוב אחד צפונה מכאן, איטוליקו שמו, אך כשחיפשתי פרטים עליו באינטרנט, זה כל מה שמצאתי: http://www.youtube.com/watch?v=6NqScRz9WLU. אז החלטתי לוותר. (תראו עד הסוף, יש סוף מפתיע).

החלטתי שלמרות ריבוי איזורי קמפינג אפשריים אשהה שוב במלון. ביררתי מראש וידעתי על קיומו של מלון ב40 יורו ללילה. מקום בעל השם המוזר "תאוחיניה". המלון הזה מעורר צמרמורת. אני לא אתפלא אם הוא נבנה בתקופת יוון ההלינסטית או מקסימום בשנות ה80, הוא כל כך מיושן, יש אפילו את המתגים הלא ברורים האלה על גב המיטה שמנמיחים ומגבירים דברים שא קיימים. המלון עצמו נראה שתי טיפות מים כמו זה שבסרט "הניצוץ" וגם מרגיש ככה. לפקיד הקבלה חסרה עין דרך אגב.

עם זאת ואף על פי כן, מהרגע שיצאתי מהמלון אל מרכז העיירה אני לא מפסיק להיות מופתע לטובה. זה התחיל מחנות אופניים בה עשיתי חידוש מלאי לציוד שלי, החלפתי ידיות לכידון לכאלו רכות יותר שבתקווה יפתרו את בעיית הנימלול שיש לי באצבעות בסוף כל יום רכיבה וחשוב מהכל, רפידות חדשות לבלמים. אחרי זה אכלתי דג מעולה והמפתיע מכל – לידי ישבה חבורת ישראלים שהגיעה לפה עם יאכטה (למרות שאני חושב שהם יותר הופתעו ממני). אני כעת יושב בבר ממש מגניב ובכלל כל העיר מלאה בחברה צעירים שמתפרשים פה על שלל בתי הקפה והבארים לאורך סימטאותה הציוריות של מסולונגי. המקום שאני יושב בו מזה שלוש שעות כבר התמלה בכל טוב של יוונים ובעיקר יווניות, המממ אני שוקל לוותר על הנסיעה מחר...

אופניים כאן הן כלי תחבורה ראשון כמעט כמו אופנוע ומדהים איך כולם משאירים אותם ברחוב בלי לקשור אותן בכלל. מעניין איך יעבור מבחן בקבוק המים הלילה. לסיום, אני שמח לספר שאחרי היום הגוף שלי נמצא כבר במצב בו עליה היא סבילה, מישור הוא ירידה וירידה היא שנ"צ. ושנ"צ הוא..טוב זה לא הולך לקרות בקרוב.

התחזית למחר – חם. חוץ מזה – 65 ק"מ לעיירה אמפילוחיה, עליה קיבלתי המלצות מיווני מצחיק שפגשתי פה בעיירה. עד אז, קלימרה לכולכם!