תודה זה מרסי

Post date: Nov 20, 2011 8:59:3 PM

תחנתי הראשונה בספרד היתה פיגרס, שהיא כפי שכבר סיפרתי עיר מולדתו של הצייר-פסל סלבאדור דאלי. לא ניכרת בעיר השפעה כלשהי שלו חוץ מאיזה פסל או שניים, מוזיאון והרבה דברים שנקראים על שמו. אני בעיקר נהנתי מיומי הראשון בספרד - לתרגל ספרדית, להנות מפאייה, בירות זולות ואנשים חמים, אם כי השמחה היתה מהולה בעצב שכן אם להיות מדוייק אינני נמצא בדיוק בספרד הקלאסית, אלא בקטלוניה, אחד מחבלי הארץ היותר מתבדלים שקיימים באיזשהי מדינה בעולם. הוא ממש מנותק משאר ספרד – הכל כולל הכל כתוב בקטלאנית, שילוט, תפריטים וכל דף מידע שהוא, זו השפה הראשונה של האנשים כאן ועל כן כתגובה לכל קנייה שלך הם ישיבו ב"תודה" קטלאנית שהיא באופן מעורר חלחלה "מרסי". יש להם דגל משלהם שמתנוסס בכל מקום בגאווה, את דגל ספרד לא תמצאו בשום מקום, אפילו לא על מוסדות מדינה רישמיים כמו תחנות משטרה למשל, מערכת התחבורה שלהם היא עצמאית וחשוב מכל יש להם סיומת משלהם לאתרי אינטרנט .cat שזה מבחינתי הסממן היחידי שבאמת חשוב בכדי לקבוע את עצמאותה של מדינה.

השפה שלהם היא הדבר שהכי מפריע לי פה וכמו כל דבר רע בעולם גם זה באשמת הצרפתים, שכן מדובר בספרדית שכמה צרפתים לקחו וכמו אורן זריף, בדרך לא דרך, צירפתו אותה. בהגייה, בסיומות, בהטיות ובמעצבנות שלה.

יש בפיגרס מספר איזכורים לדאלי. זה לא אחד מהם. זה סתם טעים.

בין פיגארס לברצלונה מפרידים 140 ק"מ. יכלתי לחלק את זה ליומיים קשים או לשלושה ימים קלים. היות ומזג האוויר תכנן לעשות לי מספיק חיים קשים החלטתי לאזן את זה במידת האפשר עם הקילומטראז' ולבחור בחלוקה הצבאית השנואה עלי בדרך כלל. וכך יעדי למחרת היתה עיר הבירה של תת מחוז קטאלוני בשם ג'ירונה, העונה באופן מפתיעה לשם ג'ירונה.

הדרך היתה סרט אימה, אותו סרט שבו אני משחק בתפקיד הראשי כבר יותר משלושה שבועות הודות לגשם השוטף שמלווה אותי לאורך הדרך, השינוי היחיד בסרט לעומת חלקו הצרפתי היה כבישים משמעותית יותר ידידותיים למשתמש, עם שוליים נהדרים, אספלט נהדר ועליות שעולות וירידות שיורדות (בצרפת הירידות משום מה גם עולות). הראות לא איפשרה לראות את הפירנאים מצפון מערב, שבטח מרחפים להם מושלגים מאחורי העננים האפרורים, אך היא כן איפשרה לראות את עשרות הזונות שממש כמו בסטיגמה של "הזונה בצומת", עומדות כמעט בכל מפגש כבישים או מרווח עצירה לאורך הדרך בתקווה ל...אולי חיים טובים יותר, אבל בנתיים לאיזה נהג משאית שנמאס לו סתם לשבת שעות מאחורי ההגה. נדהמתי מכמות נשים אלו אשר מתפרשות על כל חתך הגילאים והמוצאים האתנים ואשר המשותף לכולן היא רק אופנת העור השחור והמיני הקצר להחריד. מיותר לציין שכרוכב אופניים שחולף למעשה ישירות בתוך המשרד שלהן ובמהירות לא גבוהה במיוחד, זכיתי לכמה הצעות לקפה במשרד. ויתרתי להפעם, היה גשום מדי. ההפרעה העיקרית של התופעה הזו עבורי (אשר מאפיינת גם את דרום מזרח צרפת, אך מתעצמת ברגע שעוברים את הגבול לספרד) היא שהבחורות האלה תופסות את כל נקודות העצירה הכי נוחות ובטוחות שיש לאורך הכבישים ובכך מקטינות באופן משמעותי את מספר נקודות ההשתנה שלי לאורך הדרך. לעצור ולהשתין ליד אחת מהן זה משהו שעלול להסתיים ממש רע.

הכניסה לג'ירונה הפתיעה אותי בעלייה שכאילו נלקחה ישירות מאלבניה בתוספת בוץ ומים שמשפריצים מכל הכיוונים. כשהגעתי לאכסנייה שבמרכז העיר נראתי כמו מתמודד בתוכנית מיכשולי ג'יפה שהפסיד. לפחות זכיתי לדורמיטוריס במחיר מעולה ואחרי יבוש בגדים מהיר ומקלחת יצאתי לסיבוב בעיר המעניינת הזאת. בעודי יושב במסעדה הודית, מנסה להבין מה חשבתי לעצמי כשהזמנתי מנה שהיה רשום עליה באותיות גדולות Muy Muy Picante עם שלושה סימני קריאה, פנה אלי זוג מקומי שישב לצידי ובחיוך העיר לי שזכיתי למזג אוויר אנגלי, כמו בבית. אמרתי להם שאני מישראל ושזה ממש לא מזג אוויר "בייתי". הם שמחו לשמוע שאני מישראל והגבר התחיל לספר לי בגאוווה פרטים רבים שלא היה לי מושג לגביהם בנוגע לחשיבות היהודית שהיה לעיר זו בהיסטוריה. מסתבר שאחרי פראג, זו העיר שבה היתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, שפה נולד ופעל הרמב"ן עד עלייתו ארצה, ושרוב האיזור העתיק של העיר הוא בעצם הגטו היהודי המכונה Call (אני לא בטוח איך צריך להגות את זה). הופתעתי לגלות שגירוש יהודי ספרד, על אף שהיסטורית נמצא בתקופה שלכאורה יצאה מהזיכרון הקולקטיבי של היהודים ושל אירופה כטראומה אנושית (בשונה מהשואה למשל שהתרחשה "רק לאחרונה" במונחים היסטורים), נתפס אצל הקטלונים כדבר שיש בו בושה, די בדומה לאיך שהגרמנים מתחייסים בהתנצלות ובבושה לגבי מעלליהם במלחמת העולם, הם רואים זאת (טוב אני מניח שלא כולם כמובן) כאירוע שלא עשה טוב למדינה שלהם בטווח הרחוק. מדהים איך חצי מילניום אחרי עדין ניתן לראות את ה"גאווה" שיש בפועלם של היהודים פה. כפי שכבר סיפרתי בפוסט הקודם, איזור קטלוניה היה במשך שנים חלק ממלכה גדולה בשם ארגון, אשר מלכיה היו ברובם חובבים גדולים של יהודים והאמינו שאם צריך לעשות משהו חשוב, עדיף שיהודי יעשה את זה וכך את מלאכת המיפוי ובניית האטלס המקיף הראשון הטיל במאה ה-14 מלך ארגון ג'ואן הראשון על קרטוגרף יהודי מפאלמה דה מיורקה בשם אברהם קרקש שביחד עם בנו יוסף, יצרו את מה שנחשב לאטלס הראשון בהיסטוריה, הידוע בכינויו "האטלס הקטאלוני", אשר המיר וריכז את כל הידע הקרטוגרפי של אותה תקופה אל תוך ספר מפות אחד מקיף (זה קונספט שלא היה קיים עד אז). סיפור אמיתי.

הכניסה לג'ירונה

משהו יהודי שהפך למשהו נוצרי

זה לא חריג לראות חנויות כאלה בג'ירונה. למעלה משמאל העתק של אחד העמודים המפורסמים מהאטלס הקטאלוני.

כשהגעתי לגסטהאוס בג'ירונה היתי האורח היחידי במקום, כשחזרתי משיטוטי בעיר לאחר שהחריפות של הדבר ההודי הזה שאכלתי התפוגגה, גיליתי שנוספו טיפוסים רבים למקום, אחד מהם הצתוות לחדרי ועשה רושם שהוא לא יודע לתקשר באף שפה ברורה. על השידה המשותפת בחדר היה מונח ספר בקירילית של לב טולסטוי שאם קראתי נכון את מה שכתוב עליו נקרא "בירה וסודה".

הבחור הזה לא שידר שום דבר חיובי, ובבוקר דעתי עליו נהיתה אפילו שלילית עוד יותר כשלתדהמתי גיליתי שמתישהו במהלך הלילה הוא הוציא לי את כל מטעני הסוללות של פנחס מהשקע. לא היתה לו שום סיבה לעשות את זה (שכן היו די והותר שקעים פנויים בחדר) מלבד אולי שאור הלד של המטען הפריע לו. בקיצור בגלל קורא הקירלית הזה יצאתי ליום רכיבה, שהיה מהגשומים ביותר שהיה לי עד כה, מבלי שיכלתי להנות ממוסיקה שכן עברתי למדיניות צריכת פנחס מחמירה כשאין באמתחתי ולו סוללת ספייר אחת ליום הקרוב.

יום אחרי ניתוק החשמל ביצעתי הטענה רבתית כמעט לכל מכשיר חשמלי שיש לי (המצלמה לא בתמונה, לא היה מספיק מקום על המפצל)

עוד יום של גשם, אך לפחות יום עם סוף טוב שכן מזג האוויר עשה סימנים של רגיעה ובנוסף הגעתי שוב לחוף הים התיכון, לרצועת החוף הידועה בשם קוסטה בראבה. שימחה אותי הידיעה שמעתה והלאה בעודי מפדל לאורך החוף הספרדי לא אצטרך לברוח יותר אל תוך היבשה, בנוסף ידעתי שלמחרת, אחרי 55 ק"מ נוספים, אני מגיע ליעדי הנכסף ברצלונה. נשארתי ללון בפיאדה דה מאר, שזה אחד מעשרות הישובים המרצפים את חופי הים הבלארי שמצפון לברצלונה. בעלת המוטל שלטה באנגלית ובעברית באותה מידה וכשהסברתי לה שאני יודע ספרדית אבל מזמן לא יצא לי לדבר ולכן אני עלול להישמע כמו פלגמט היא חייכה ואמרה שבשביל זה אני בספרד, כדי להתאמן על הספרדית ושאני צריך לשמוח שהיא לא יודעת לדבר אנגלית. מה אני אגיד לכם, האשה צודקת. ובכל זאת שתלך ללמוד אנגלית.

יצאתי לסיבוב בעיר שכלל ארוחה קטלונית מדהימה, אני לא יודע מה בדיוק אכלתי, אני מניח שתיאור עילג של המנות שממש לא עושה עימן חסד יהיה תבשיל עדשים וסטייק עגל, וכשכל זה יחד עם קינוח ושתייה עולה פחות מ12 יורו, מתקבלת עוד דוגמא להבדל המחירים שיש בין קטלוניה והמקבילה היקרה שלה בצרפת.

אם זה היה בצרפת החוף היה מלא צרפתים שמשתזפים מעננים ומחול רטוב

מסלול האופניים בקוסטה בראבה

הם כאלה חסרי סבלנות הספרדים המצחיקים האלה. כל מעברי הרכבת התת קרקעיים הוצפו אז הולכי הרגל חיכו במעבר של המכוניות. אתם יכולים לראות את הרכבת מגיעה ואחד האנשים עומד כמעט על הפסים. (אני לא בטוח אם הבחור השני משתין או לא)

למחרת התעוררתי למחזה נפלא – שמים כחולים ושמש מחייכת. זה כל כך בלבל אותי שכמו איזה נערת תיכון לפני דייט, לא ידעתי איך לעזאזל יהיה נכון להתלבש לרגל המאורע. לבסוף הוחלט על מכנס קצר וחולצה תרמית ארוכה אך דקה יותר מזו שלבשתי עד אז. פידלתי בדיוק חצי ק"מ עד שהחום שבר אותי והחולצה הארוכה תחלפה עם קצרה. עשרים מעלות ושמש לאורך הכביש היפה של קוסטה בראבה, כשהשליש האחרון של הדרך נכנס כבר לאיזור האורבני של ברצלונה הכולל ערים כמו באדלונה ומטארו, איפשרו לי לחזור להנות מרכיבה בצורתה הטובה ביותר. מדהים איך מזג אוויר טוב מוציא את כל ה"ספורטיבים" למינהם מהמעורות שלהם, פתאום השוליים התמלאו באצנים, רוכבי אופניים ועגלות אלטזאכן, כפי שלא ראיתי מאז ימי הרכיבה במישורי איטליה.

דרך החוף של קוסטה בראבה. חדי העין יוכלו בעזרת זום אין והרבה דמיון לראות את ברצלונה באופק שבין שני התמרורים העגולים.

קילומטרו של השטן

מזל שבסוף החלטתי לא לצאת לטיול עם המרכבה שלי

למרות שבפרקטיקה גמעתי 99% מהדרך שבין אתונה לברצלונה ולכל דבר ועניין אני כבר שם, התרגשתי בכל זאת להשאיר מאחורי את האחוז הבודד הזה ולעמוד או יותר נכון לפדל בכבודי ובעצמי לאורך ה"דיאגונל" וליד הסאגרדה פמיליה ורישמית וסופית להיות בבירה הקטלונית.

וואו, אני בברצלונה. עם כ-4 מיליון תושביה זו העיר הגדולה ביותר שיצא לי לעבור במסלול, עיר שלפני שלושה חודשים נראתה עבורי ככוכב רחוק, נקודה זוהרת השוכנת באינסוף. כתבתי באיזה סטאטוס פייסבוקי שחשבתי שאתרגש מאוד כשאכנס רישמית לגבולות העיר אך משום מה למרות שכל עיר בה עברתי החל מאתונה וכלה בבאדלונה שממש צמודה לברצלונה אשר הכריזו על כניסה לתחומן בשלט ברור, ברצלונה ויתרה על הכבוד, וכך פיספתי את אחת התמונות שהכי התחשק לי לצלם. לא נורא, זה סתם סמל, אחד מרבים ולפדל לאורך הראמבלה דה ג'ואיפוסקה שמכניס אותך על שביל אופניים פנטסטי הישר אל תוך ליבה של העיר בעודך חולף על פני עמדות חלוקת האופניים העירוניות המפורסמות של ברצלונה עם צבעי האדום לבן שלהן, מילא אותי במנת התרגשות מספקת. כמעט כמו הכניסה מסלובניה לאיטליה, אירוע שלא פירטתי עליו בהרחבה אך כנראה היה המרגש ביותר שהיה לי בטיול עד כה.

אני לא רוצה לנפח את הפוסט הזה יתר על המידה ועל כן אספר בתמצות רב על מעללי עד כה בעיר המדהימה הזו שעבורי זה הוא הביקור השני בה. אז נתחיל באטרקצייה אחת שלא עלה בידי לראות בביקור הקודם והיא הקתדרלה המפורסמת של גאודי, הסאגרדה פמיליה. מה אני אגיד, מקום יפה. אני שמח שנכנסתי (זה עולה 10-12 יורו, תלוי אם אתה משקר שאתה סטודנט או לא). אחרי מבנים כמו קתדרלת סנט פטרוס בותיקן ואולי עוד כמה מונומטים מפורסמים כמו מגדל אייפל, זה אכן אחד מיצירות האדם היותר מרשימות ומיוחדות שקיימות לדעתי. לא יאומן כמה הערכה יש לאדריכל הזה במחוזות אלו, כמה כספים וכח אדם הושקע לצורך משהו כל כך  מופרע, אין לי מילה אחרת לתאר את זה. הדגש על כל כך הרבה פרטים לכאורה חסרי חשיבות והאופן המסויים שבו כל דבר ממומש, מעורר פליאה. חוץ מזה נהנתי משיטוטים בעיר, במזג אוויר טוב מהרגיל שכללו בעיקר אוכל וקניות ומציאת תחליף למעיל הפליז שנשכח/נגנב בניס. ברצלונה היא מסוג הערים שבה מושא חיפושך מוצא אותך לפני שאתה מוצא אותו, אם בא לך לאכול אוכל מסויים אתה רק צריך לבחור כיוון ולהתחיל ללכת, המסעדה הרלוונטית תופיעה במוקדם או במאחור. זה תקף גם לגבי ביגוד, בילויים ובני אדם.

ברצלונה קיבלה אותי בשמים בהירים ומטס כבוד.

אין כניסה לדיק טרייסי

צרפתי יוצא לטרק

גאודי אהב להכניס לבניה שלו אלמנטים מעולם הצומח, כמו למשל מנופים.

"אוף, חייבים למצוא שחקן וויסט רביעי"

לא נגעתי בצבעים.

כחלק מתוכנית הורדת עלויות הבניה, עובדי בניין משמשים כפסלים לעת מצוא.

להסתובב בקתדרלה הזו זה קצת כמו להיות תא דם אדום בתוכנית "החיים"

מתוך שלושת הלילות שיצא לי להעביר בעיר, שניים העברתי עם ידידתי הישראלית קרן שגרה ולומדת בעיר והראתה לי גוד טיים ברצלוני בשיתוף חברים מהארץ ומהעולם שהיא מכירה ושגרים פה או שבמקרה עוברים פה. וכשבירה עולה יורו אחד והלילות נגמרים רק כשהשמש מאיימת לעלות, ברצלונה מבחינתי בהחלט מתמקדמת בראש רשימת עריי הבילויים האירופאיות.     

פייסטה טיים!

אני יודע בדיוק איך הבחור הזה הולך להרגיש.. זה די מגוכך שעם שלושה מנעולים הוא איכשהו הצליח לפספס את החלק החשוב ביותר..

ארוחת בוקר למיטה

לפני מאה ואחד ימים יצאתי מנמל התעופה של אתונה אל דרך שסופה לא היה ברור, רציתי לחצות את אירופה שזה משהו בעל פנים רבות והגדרות שונות משונות, רציתי להישאר כמה שיותר דרומי וכמי שגר כל חייו במישור החוף היה לי חשוב להיות קרוב לים ועל כן בשבילי זה אמר קודם כל לעבור בכמה שיותר מהמדינות שנמצאות לאורכו של הים התיכון ובמידה רבה גם להגיע אל מי האוקיינוס האטלנטי אשר מסמל יותר מהכל את הקצה המערבי של אירופה. כפי שכבר תיארתי בפוסט נושן, מקרואטיה אם אינני טועה, לא היתי נעול או בטוח על נקודת סיום ונתתי לזה להיבנות תוך כדי התקדמות, כשבשלב מסויים היה לי ברור שמעבר בברצלונה הוא תנאי מינימום לסיום הטיול.  

ברוח דברים אלו אני משתף אתכם בהתלבטותי לגבי המשך הפידול. ההחלטה הזו מערבת הרבה שיקולים אותם לא אפרט, אני לא אפרט אותם בפניכם היות ואני רוצה שתהיו כמה שיותר אובייקטיבים ונטולי השפעה ביחס למניעים שלי לבחור לכאן או לכאן. "מה זה קשור אלינו?" אתם שואלים. אז ככה, באווירת הבחירות שמתקיימות היום ברחבי ספרד אשר הולכות לקבוע האם המדינה תפשוט את הרגל בעוד חודש ושבוע או בעוד חודש ושבועיים, החלטתי לתת לכם להצביע עבורי על ההחלטה הזו. במקום תיבת ההערות שבדרך כלל מופיעה פה למטה בסוף כל פוסט, שמתי הפעם טופס הצבעה אנונימי לטובת השאלה המדוברת. ההצבעה היא פשוטה – להמשיך לפדל עד קאדיס (זה אומר לפדל את רצועת החוף הספרדית במלואה ולהגיע לאוקיינוס האטלנטי ובכך גם לעשות למעשה את כל EV8, מסלול הרכיבה הים תיכוני של אירופה) או פשוט לחזור לארץ מברצלונה (זה אומר לעלות על טיסה מנמל התעופה בברצלונה בעוד ימים ספורים לחצות בעזרת מטוס את כל הים התיכון ולנחות בנמל התעופה בישראל, ובכך למעשה לשמח לפחות בחורה אחת בעולם). יש לכם 24 שעות להשפיע. היות ואני לא דמוקרטיה אלא אוטוקרטיה מלוכנית אני לא מבטיח שתהיה שקיפות בתוצאת ספירת הקולות ואני שומר לעצמי את הזכות להטיל וטו על כל תוצאה שלא תהיה; היי לפחות אני לא מוציא אף אחד להורג. בנתיים.

אז תחשבו על זה. אני אחשוב על זה. ובנתיים אני אצא עם קרן לעוד איזה מסיבה אלקטרונית. אסטה אנטונסס, בסוס.