יד הגורל

Post date: Aug 17, 2011 4:50:37 PM

כיוונתי שעון לתשע בבוקר, אך פנחס, שזיהה כנראה את שנתי הערבה במיוחד, החליט שחבל להעיר אותי וכך התעוררתי בעצמי רק ב10:30. הסתמן איחור קל בלו"ז. ב11:30 התחלתי לפדל אל מחוץ לאתר הקמפינג לאורך כביש חוף צר שהתגלה להיות נוח מאוד, מישורי ממש כמו הים עצמו, וכמעט לכל אורכו עובר דרך ישובי חוף קטנטנים מלאים במתרחצים, דייגים, פינות ישיבה ובתי קפה. נהנתי מכל רגע - הנוף המטמטם, אווירת הים הקייצית והדרך נטולת המכוניות שהיתה נוחה במיוחד. שייטתי לי ב20-30 קמ"ש ותוך שעה כבר היתי מרחק 25 ק"מ מקורינתיה מתחיל להשתעשע ברעיון שאם הדרך ממשיכה כך, מבחינתי אפשר להגיע עוד באותו היום לפטרה, מרחק 120 ק"מ, וזאת על אף התחלת היום המאוד מאוחרת. בעודי מפדל עם חיוך גדול על הפנים חושב על כל זה, מלא בתחושה שאין שום דבר בעולם שיוכל לעצור אותי כעת, הרמתי את יד שמאל מהכידון, כמו במאות הפעמים הקודמות בימים האחרונים על מנת לסדר את משקפי השמש ובדרך הרגשתי מכה קלה בקמיצה. גם פנחס הרגיש את המכה הזו שכתוצאה ממנה התנתק מהזרוע שמחברת אותו לכידון. הוא התעופף ועשה שתי סלטות באוויר, פגע לי בכתף ימין והמשיך מטה. אינסטנקטיבית, התחלתי בבלימת חירום ובבעתה התחלתי לתהות ביני לבין עצמי האם פנחס יכול לשרוד התעופפות שכזו. ואז בעודי בולם הרגשתי שמשהו אינו כשורה בבלימה הזו, הגלגל האחורי כאילו מחליק על משהו. אלוהים אדירים, מכל המקומות שיכל להתנקז אליהם, פנחס נחת בין שני הגלגלים של האופניים ואת שלושת המטרים שלקח לי לבלום עשיתי עם האופניים עליו. 110 ק"ג שמורחים אותו שלושה מטרים על האספלט הלוהט. את הבלימה הקיצונית האופניים סיימו כבר על הצד כשהן פוגעות במדרכה. אני נעמדתי עוד לפני שהן נפלו. הזזתי אותן בזריזות אל המדרכה שבה הן נחבטו והסתכלתי אחורה בבהלה. שובל של הרס נגלה אל מול עיני. ראשון הרמתי את הכיסוי האחורי שהתנתנק, אחריו הסוללה וכרטיס הסים הישראלי שאני שומר בדר"כ בינהם. אחרון שכב פנחס עם המסך כלפי מטה, כמו גופה. הרמתי אותו וחשכו עיני. זה מה שראיתי:

למכירה. יד ראשונה מאדיוט.

אני לא היתי שורד דבר כזה. בטח שלא פנחס הקטן והפלסטי. הרגתי אותו במו ידי והרגשתי רע עם זה. התיישבתי לצד האופניים על המדרכה וניסיתי להבין מה אני עושה. אין לי אמצעי תקשורת, אין לי מפה, אין לי גיפיאס וגרוע מהכל, אין לי מוסיקה ויכולת לעדכן סטטוסים בפייסבוק. טוב. אופציה ראשונה לחזור לקורינתיה, ראיתי שם חנויות מובייל. זו נסיגה של 25 ק"מ, עיכוב של יומיים וגם ההמבורגרים שם באים עם רטבים שאני לא אוהב. לא חיבבתי את האופציה הזו. האופציה השנייה היתה להמשיך לפטרה בלי עזרתו של פנחס. ידעתי שהכביש שאני נוסע עליו ממשיך עוד עשרות ק"מ לפני שקורה משהו שרלוונטי עבורי ואם אמשיך מבלי לפנות בשום שלב אגיע בגדול לאזור פטרה. הבעיה היתה עם המילה "בגדול", שכן זכרתי שלפני פטרה יש מחלף ענק מלווה בגשר מיתרים מפלצתי שמבתר את הכביש ושממנו יוצא מבוך של כבישים ראשיים שבלי גיפיאס ומפה אין לי שום סיכוי לצלוח. טוב, למזלי אני סוחב איתי גם לפטופ. צריך עד פטרה למצוא מקור אינטרנט ולבנות תוכנית טיול אותה אסחוב "אופליין". אני יכול לעשות את זה. כשאגיע לפטרה אקנה מכשיר חדש. החלטתי שאמשיך לפדל היום עד הנקודה הרחוקה ביותר שאוכל על מנת שאבטיח שביום המחרת אגיע לפטרה. לא אהבתי את המצב המנותק הזה. סתם מתוך סקרנות הרכבתי את פנחס מחדש ולחצתי על כפתור הOn. הוא עבד. טיפוס קשוח הפנחס הזה. הוא פשוט עבד.

"תפנה שמאלה בסדק השלישי"

שבור ומרוטש, עם כל החלק השמאלי של המסך מנופץ עד העצם, הוא ממש הזכיר לי את שוורצנגר בשליחות קטלנית. אמנם הוא לא הגיב מדהים בכל חלקי המסך אבל אני מייחס את זה לעובדה שזה אנדרואיד, גם לפני זה הוא לא הגיב מדהים. היתי בשוק, איך לעזאזל המסך מגע עובד באזור שבו פשוט אין מסך!  מה שכן, הבנתי שפנחס גוסס וששרותיו נמצאים על זמן שאול, שכן כתם סגול כהה התחיל להתפשט ברחבי המסך ולהסתיר אותו. זה מדהים, ממש כאילו הוא מדמם. החלטתי שאעזר בפנחס כל עוד אוכל, אבל אין זה משנה את התוכנית שהגיתי לעצמי. זה לא טלפון שניתן להמשיך את המסע איתו. הכנסתי אותו לכיס, הרמתי את האופניים, התחלתי לפדל ואז רעש מוזר התחיל להישמע מאזור גלגלי השיניים הקדמיים שבין הפדלים שבתורם התחילו לקרטע ולרעוד. עצרתי בתחנת דלק קרובה וגיליתי שנשבר לי חבק הציר של המנוף שמזיז את השרשרת בברירת ההילוכים הקדמיים. או בשפה פשוטה חלק ממש קטן ולא מעניין בעל חשיבות ממש גדולה ומעניינת. זה כנראה קרה כשהאופניים נפלו על צידן בתקרית שזה עתה ארעה. טוב, לעבודה ולמלאכה.

זו היתה לכאורה תקלה מאוד פשוטה, אך עם זאת מאוד סבוכה לתיקון ועמלתי עליה לא פחות משעה, במהלכה התגודדו סביבי מספר עובדים מקומיים מתחנת הדלק שלא הפסיקו להעיר הערות מיותרות. יתכן שהיו אלו עצות מדהימות, אבל מה לעשות שהן נאמרו ביוונית, מה שהופך אותן למועילות בדיוק כמו פנחס עם מסך שבור. עוד בישראל, כשארזתי את כלי העבודה השונים לטיול, לקחתי בין היתר מן פלייר ארוך עם מפתחיי לפיתה שונים אותו אני נוהג לכנות "דינוזאור" פשוט כי הוא נורא דומה לדינוזאור (מה שנקרא ג'בקה). מבין כל הכלים שארזתי זה היה הכלי היחידי שהיה נטול שימוש יעודי ברור. הוא לא ענה לצורך מסויים, לבורג או אום ספיצי באופניים. לקחתי אותו כי הוא הג'וקר שלי. בכל עבודה שאי פעם יצא לי לעשות הוא תמיד התגלה להיות הכלי שהתאים למשימה כשכל השאר כשלו ואני יכול לספר לכם שבלעדיו לא היה שום סיכוי לתקן את התקלה הזו שקרתה. בזכותו ובזכות אזיקון. אבל אין לי מה להוסיף מחמאות לרפטואר המדהים שיש לאזיקונים, הם באמת מהדברים היותר שימושיים שיש בעולם.

מזל שהדינוזאור הזה לא נכחד

לא היה ביכולתי להחזיר את המנגנון למצב האידיאלי שבו היה לפני התקלה והאילתור דרש ממני לוותר על הילוך אחד. ויתרתי על הילוך המהירות ונשארתי עם הילוך מרכזי והילוך כח. אני חושב שזו היתה בחירה נכונה. אין לי פה מה לפתח מהירויות, לעומת זאת עליות ברוך השם יש פה בשפע.

אני לא יודע איזה אל כעס עלי באותו היום, אבל מאז שעזבתי את תחנת הדלק נראה שהיחסים ביננו חזרו למוטב. המשכתי מרחק כולל של 70 ק"מ מקורינתיה בדרך מקסימה, כאשר בשעת צהריים מאוחרת החלטתי להתחיל לחפש מקום ראוי ללינה. רציתי למצוא בית מלון או הוסטל, בעיקר כדי שאוכל לתכנן את המשך המסלול ברוגע באינטרנט ועם מזגן חופשי. ראיתי המון מקומות מעולים לקמפינג לילי אך ויתרתי עליהם. לבסוף הגעתי לעיירה בשם אטרקה שבה, בשני המלונות היחידים, לא נמצא ולו חדר אחד פנוי. כבר היה חמש אחה"צ ולאחר חיפוש מעמיק נמצאה רחבה אידיאלית לקמפינג ממש בסוף הטיילת ובקרבת הים. הקמתי את ההוסטל הפרטי שלי תוך פחות מ15 דקות. עשיתי מקלחת צרפתית, החלפתי חולצה למשהו פחות סמרטוטי ויצאתי עם הלפטופ לבית קפה נחמד עם אינטרנט על הטיילת. נראיתי כמו סתם איזה רואה חשבון בדרכו חזרה מעוד יום עבודה במשרד וצופה אקראי ברחוב לעולם לא היה מעלה על דעתו שיום העבודה שלי כלל בעיקר רכיבה על אופניים וקצת מכונאות. אלא אם הוא היה מריח אותי, אז לא היה לו ספק מי מהם הוא הנכון. התיישבתי על ריהוט העץ המסיבי שבמרפסת החוף של בית הקפה היחיד שהצליח לשבות את ליבי, ובלשבות את ליבי אני מתכוון שהיה בו WiFi, שם בניתי את כל תוכנית הנסיעה שלי ליום המחרת כולל תיעוד הדרך כולה במן פאזל של אריחים במצלמה שלי כך שיהיו זמינים עבורי תוך כדי נסיעה. כשהתיישבתי בבית קפה ופתחתי Google Maps, קלטתי פתאום שאין לי מושג איפה אני, כלומר מה שם העיירה שבה אני נמצא ועל כן לא ידעתי  לאיפה להתסכל במפה בכלל. המלצר לא הצליח להסתיר את ההפתעה שאחזה בו כשבן אדם רציני למראה שיושב עם לפטופ שאל אותו לפתע "תגיד, איפה אני נמצא, מה השם של המקום הזה?". תוך כדי עבודה הגנבתי מבטים אל עבר פנחס שבשלב הזה כבר התמלא כולו בנוזל הסגול הכהה ולמעשה למרות שהמכשיר עבד באופן מושלם לא היה ניתן לעשות איתו כלום. הגסיסה האיטית של פנחס הזכירה לי את הסצינה ב2001 אודיסאה בחלל כשהל מתחיל לגסוס אחרי שדייב מנתק אותו מהחללית. לפחות פנחס לא מנסה להרוג אותי, עדיין. בנוסף לתכנון המסלול, דאגתי להזמין מקום לינה ללילה הבא בפטרה. מצאתי מלון אמיתי, כזה עם כל הפינוקים, ב35 יורו ללילה. אז לקחתי. צילמתי את הכתובת שלו והתחפפתי מבית הקפה חזרה אל האוהל, שם הצלחתי בדרך לא דרך (כמו אורן זריף) להעביר את כל התכולה של פנחס אל הלפטופ. הכל בזכות זה שזכרתי בעל פה איפה צריך ללחוץ על המסך כדי לעשות את זה! אכלתי משהו, קראתי בישיבה על החוף הנעים ממנו נשקף נוף פנורמי מדהים של כל מפרץ קורינתיוס וההרים שסביבו (אתרי סקי בחורף) ועברתי למצב היערכות לשינה.

התמונה הזו, וגם הבאה אחריה, צולמו בחושך מוחלט. מצלמה מדהימה.

עבר עלי לילה לא טוב במיוחד, עם המון הפרעות מצד מכוניות ואנשים מסביב לאוהל יחד עם התחושה הלא מלבבת שאם מחר משהו משתבש אין ישועה פשוטה ומיידית. אך בעיקר היתי מדוכדך מכך שפנחס איננו עוד. התעוררתי בשמונה וחצי בבוקר ובתשע כבר היתי בדרכי לכיוון פטרה. אני אקצר מאוד בתיאור הדרך ורק אספר שה55 ק"מ הללו, היו ההיפך המוחלט מה-70 ק"מ שעברתי יום קודם. זה היה יום הרכיבה הקשה ביותר עד כה ותוסיפו לזה 38 מעלות לכל אורך הדרך (שתיתי 9 ליטר מים היום). עליות וירידות בלי סוף, כבישים נוראיים והמון הטעיות. בדרך הלכתי לאיבוד בתוך עיר בשם אג'יו שבכלל לא היתי אמור להיכנס אליה אבל איזו משפחה צוענית הכווינה אותי אליה משום מה. פיסטנתי את הנשמה שלי שם וכשחשבתי שלפחות יצא מזה טלפון חדש (היו המון חנויות סלולאר ברחבי העיר) כולם הודיעו שהם עקרונית מוכריםNexus S  אבל כרגע אין להם. הבעיה העיקרית היתה שהשילוט הרלוונטי עבורי היה נורא מבלבל. שלט שרשום עליו Patra, עלול להכווין אל הדרך ההגיונית עבור נהג מכונית – האוטוסטראדה. שזה לא טוב בשבילי. מצד שני זה ממש לא נעים ללכת נגד שילוט, מה גם שלפעמים המשורר כן התכוון לPatra  דרך הכביש המישני. אלוהים איזו תסבוכת זו היתה.

השלט שהציל את חיי

כשכלו כוחותי והעליות שתו ממני את שלוק המיץ האחרון שנשאר בי נגלה אלי הדבר הזה:

מכונית וולוו שחורה! לא מפגרים, הגשר, דהוי מאחורה.

הגשר! הגשר! אני קרוב. יאללה פוש אחרון. פידלתי את נשמתי למוות ובאורח נס נכנסתי לתוך פטרה בדיוק בכביש שהיתי צריך. תוך עשרים דקות כבר היתי בלובי המלון לאחר ניווט על ידי השמש והכוכבים. פטרה נראית בדיוק כמו שעיר שלישית בגודלה צריכה להיראות. היא נראית בדיוק כמו חיפה. יצא לי אפילו לראות בחטף מן גניים סטייל בהאים היורדים פה מצידי ההר.

240 ק"מ מאחוריי והדרך מתחילה לקבל צורה. מלבד העובדה שקשה לי לעמוד זקוף ושמשום מה איבדתי תחושה בזרת ימין, הכל מצויין! (אני נוסע חמישה ימים ממזרח למערב ולכן אני גם שזוף בצורה לא סימטרית בעליל, זה נורא). החלטתי שמגיע לי יום מנוחה אמיתי ושריינתי לילה נוסף במלון בו אני שוהה (Olympic star hotel), מה גם שמעולם לא יצא לי לשהות בחדר שהתמורה ביחס למחיר שלו כל כך גבוהה, ואני מכליל בזה מקומות בנפאל בהם ישנתי בחינם. יהיה לי יום שלם לסרוק את העיר המוזרה הזו ובתקווה גם למצוא סניף דואר (שגם עובד) שיקח ממני את כל השטויות שקניתי לכם ובתקווה יעביר אותן לישראל עוד בחיי.

המשך המסע יפנה צפונה לכיוון אלבניה, מרחק מספר ימי פידול בודדים. לפני זה יהיה עלי לחצות את הגשר הענק (Rio-Antirrio שמו) שליד העיר המחבר את שני חלקיה של יוון, אשר זה עתה התברר לי כי עם מפתח של 2.8 ק"מ הוא הגדול מסוגו בעולם. (סוגו = גשר מיתרים). כתוב בוויקיפדיה שיש עליו נתיב יעודי להולכי רגל ואופניים, אבל אני לא סומך על הנתון הזה ויתכן שמראש אקח מעבורת כדי לעבור לצידו השני של המייצר, אל יוון המערבית.

טוב אני זז לאכול ארוחת ערב שבתקווה לא תהיה בפעם הרביעית סופלקי עוף עם צ'יפס. דרך אגב, מישהו מחר פנוי למטקות על החוף בפטרה? הכדור טניס עלי.

כל אחד וכוס התה שלו

שני יצורי ים יוונים

הגשר הדהוי מסוגו בעולם!

האופניים הממושמעות שלי מחכות לי בזמן שאני אוכל צהרים