מקלחת צרפתית

Post date: Nov 14, 2011 11:44:6 PM

מה אומר ומה אספר. הימים האחרונים היו ימים של סבל הנוצר ממיזוגם של ארבע תופעות צרפתיות שנחתו עלי בבת אחת - 1. כבישים דפוקים שנראה כאילו שבזמן שהעובדים סללו אותם, הם נתנו לילדים שלהם לשחק על השוליים עם האספלט הנוזלי במשחק הארמון והנטיפים כמו שעושים עם חול רטוב בים, וכך זה נשאר עד היום. 2. נהגים מניאקים. 3. מזג אוויר מניאק. 4. פידול במה שאני מכנה "מישור צרפתי", שזה כמו מישור רק גלי - כל מאה מטר עולה בעשרה מטרים ואז יורד במכה אחת. ככה למשך מאות ק"מ. זוועת עולם שלא תתואר. בכל יום "מישורי" שכזה אני עולה במצטבר איזה 2 ק"מ גובה שמביאים אותי בסוף בדיוק לאותו גובה.  אז איפה סיימתי פעם שעברה? כן, ארל.

מארל יצאתי לכיוון ישוב בשם לונל במה שתחילה היתה דרך כפרית נחמדה שמהר מאוד הפכה לתפירה נוראית של מספר אינסופי של גבעות ואז כביש נטול שוליים אך רב מכוניות. כשהתחיל להימאס לי מהמצב הזה, התחיל לרדת גשם. עצרתי ואכלתי ארטיק, זה היה הדבר היחיד שיכל היה לשמח אותי באותה עת. פתחתי את פנחס כדי להנעים קצת את זמני, גללתי ימינה גללתי שמאלה, קיללתי את הצרפתים וסגרתי אותו (לפעמים אני עוצר ופותח את פנחס מתוך הרגל מהתקופה האינטרנטית שהיתה לי עד צרפת, ואז אני קולט שאין הרבה שאפשר לעשות עם חתיכת הפלסטיק הזו מבלי חיבור אינטרנט).

לבסוף תוך כדי גשם צידי חזק הגעתי ללונל, עיר שגאוגרפית נמצאת באירופה אבל מכל שאר הבחינות בלוב. מצחיק שבכיכר הראשית יש שיכפול מוקטן של פסל החירות, אותה מתנה שצרפת העניקה לארה"ב ליום ההולדת המאה שלה. מסתבר שאת הפסל הזה לונל העניקה לעצמה ליום ההולדת ה200 של צרפת. לא מקורי. לא הצלחתי למצוא מקום לינה בלונל אז המשכתי בפידול נואש לעבר העיר הגדולה מונפלייר, אליה לא שאפתי להגיע, היות והיא היתה במרחק שלא התחשק לי לפדל, אבל כמוצא אחרון היא הית בכל זאת אופציה אפשרית. למזלי ישוב אחד אחרי לונל במקום בשם לונל-וייל מצאתי מן מוטל פשוט שהסכים לקבל אותי ואת אופניי תמורת כמה יורואים. הגשם לא הפסיק לרדת כל הלילה ובשעת בוקר מאוחרת יצאתי להדרן של אותו הגשם בכיוון כללי של חוף הים התיכון, אותו לא ראיתי מאז עזבתי את קאן שבריביירה הצרפתית. מה אני אגיד לכם, הוא לא השתנה הרבה, מלא במים ובצרפתים שחושבים שאפשר להשתזף מהיפותרמיה. סטה יושבת באיזור המכונה ה"וונציה של צרפת" היות והמקום מישורי מאוד ומלא במקווי מים ובתעלות; אז נכון המקום מישורי מאוד ואכן יש בו תעלה או שתיים, אבל בזאת זה מסתכם. אולי אם יום אחד וונציה תוחרב בצונאמי ובמקומה יבנו שיכוני עובדים אז סטה באמת תוכל לייצג את כינוייה בכבוד. סטה ממוקמת במן שרוך יבשה ארוך ארוך שמזכיר במידה מסויימת את לשון היבשה והאיים שיוצאים מדרום פלורידה שבארה"ב. יש כביש שרץ כמעט לאורך כולו ואפילו שבילי אופניים אשר רק מדי פעם נפסקים ומפנים את הרוכב המופתע לכביש שבצידו עומד זקוף תמרור "אין כניסה לאופניים". זו השיטה הצרפתית, ליצור פרדוקסים, הם אוהבים את זה, הם קוראים לזה "אומנות".

אין כניסה לאנשים מהמאה ה-19

הנוף מהמרפסת שלי ב"וונציה"

לילה בסטה, כולם כבר ישנים בסירות שלהם

מסטה עברתי יום ארוך של כמעט 80 ק"מ לעיר נרבון, כל הדרך נהנתי מגשם מרענן אשר ביחד איתו יכולתי לחגוג את מה שנראה היה כ"יום המשאיות הבין לאומי", בו כל משאיות צרפת נוסעות בשיירה ומשחקות תופסת. כשהגעתי לנקודה שבה אמורה להיות האכסניה בה תיכננתי לישון, דורמיטוס במחיר שפוי סוף סוף, לא ניתן היה למצוא זכר למקום. ניסיתי לשאול צרפתים אם הם יודעים או שמעו על המקום הזה אך זה גרם לי להתעצבן יותר ועזר בלהרחיק אותי מאיפה שלבסוף התברר להיות המקום. אינטרנט לא היה לי כמובן כך שלא יכלתי לבצע חיפוש מעמיק יותר לגבי מיקום האכסנייה וכל המקומות שיכולים לספק לי גישה לאינטרנט תמורת תשלום על איזה כוס קפה היו סגורים לרגל חג ה"לעצבן את רן". היתי ממש מותש וכמובן שירד גשם. התיישבתי אובד עצות מתחת לקתדרלה הענקית והלא גמורה שיש בעיר והתחלתי להרהר איזה מבין הצרפתים שנמצאים סביבי בכיכר אהרוג קודם ואיך. המזימה שלי כבר כמעט ויצאה לפועל כשאז לפתע נזכרתי שהיתה לי תוכנית מגירה למצבים כאלה אך היא נשכחה אחרי ששלושה חודשים לא התעורר מצב שהצדיק אותה. יש לי את הסים הישראלי שלי! אני יכול לעשות דטה-רומינג קצרצר ולמצוא את המקום בכמה גיגולים פשוטים. וכך היה. התברר שמבנה הזכוכית הענק שלצד הקתדרלה ושעליו כתוב בגדול "מרכז תרבות ואומנות נרבון" הוא האכסנייה. לך תבין את הצרפתים האלה. נשארתי לבסוף יומיים בנרבון היות ומזג האוויר שקיבל את פני למחרת לא היה ידידותי במיוחד, האמת שהוא לא היה שונה משאר הימים שעברתי בשבועיים וחצי האחרונים אבל פשוט לא היו לי כוחות לעבור עוד יום כזה וקיוויתי, תקוות שווא, שאולי יום חדש יביא בשורות חדשות. לפחות נהנתי מעיירה חביבה אשר כפי שכבר ציינתי, במרכזה ניצבת אחת מהקתדרלות הגדולות ביותר שנבנו בצרפת אי פעם, אך מה שמיוחד בזו ושהופך את המראה שלה לדרמטי יותר מכל קתדרלה גוטית שראיתי בחיי, היא העובדה שתוך כדי בנייתה במאה ה13 העיר שקעה לשפל כלכלי ובנייתה נעצרה. נראה שעד היום העיר לא יצאה מהשפל הזה וכך 800 שנה עומד לו שלד האבנים התאיסטי הזה, עצום בגודלו, חסר כל גימור, חן או חלק אחורי אשר אליו עדין לא הספיקו להגיע במהלך הבנייה, ונותן הצצה לאיך נראים המבנים האדירים האלה לפני שמצפים אותם במלט, צבע, זהב וקישקושים שמתארים את מעליליו של ישו וחבריו. בהחלט אתר מומלץ לביקור. יחד עם מסעדה תאילנדית אמיתית וכמה מאפייות טובות, נרבון סיפקה עבורי את כל צרכי. ביומי השני בנרבון הצטרפו אלי לחדר בחור דרום קוריאני בעל שם בלתי ניתן להגייה כלשהו ועוד מקסיקני בן 40 אשר כבר שנתיים מסתובב ברחבי אירופה עם גיטרה ומנגן. בקיצור, קבצן. כשהוא הגיע להוסטל, 10 יורו היו כל כספו הנזיל, ופקיד הקבלה הסביר לו שחדר זה 17 יורו ואין הנחות אפילו לא למקסיקנים. אז הליצן הזה יצא החוצה, התיישב באיזו טרסה והתחיל לנגן, הוא חזר כעבור שעה עם שבעה יורו נוספים וזכה לחבור אלינו לחדר. קוראים לו חבייר וכמה שהוא מנגן טוב ככה הוא מפגר ותאמינו לי הוא מנגן כמו מלאך מגן העדן של מנגני הגיטרות. כשהבחור הקוראני סיפר שאין לו שם מערבי ואם יש לנו המלצה לשם עבורו. חבייר יש צעק "פיטר" וזהו, מאותו רגע הקוראני החביב הפך לפיטר. זה מדהים באיזה מהירות הוא התרגל לשם הזה, הוא הגיב אליו כאילו קראו לו ככה מלידה.

קתד-רע-לה

חצי מקתדרלה זה קתד.

כל העיר הזו מתפרקת

לפחות מוכרים בה דברים נחמדים

במהלך הלילה הבגדים של אחד החברה בחדר יצרו ריח ממש מסריח וזה הפריע לי לישון ומאוד עיצבן אותי, בבוקר זה אפילו עוד יותר עצבן אותי כשגיליתי שאלו היו הבגדים שלי שעשו את זה. וזה למרות שכיבסתי אותם יומיים לפני. השילוב הזה של רכיבה על אופניים שעות על גבי שעות עטוף בבגדים אטומים למים מייצר דברים נוראיים. למחרת בשעה טובה ולאחר שחבייר ניסה לשכנע אותי לחכות בעיר עד שינגן מספיק זמן כדי להרוויח כסף שבו יוכל לקנות אופניים ולהצטרף אלי למסלול, יצאתי מאושר מתמיד לפריפניון, היתי מאושר כי ידעתי שזה היום האחרון שבסופו אני עדין בצרפת, חוץ מזה לא היתה לי שום סיבה להיות מאושר שכן הנסיעה לפרפיניון היתה פשוט סיוט מתמשך מכל הבחינות כשבשלב מסויים לקראת עוד עליה מציקה כשהשמים מטפטפים והשוליים הם משהו שאפשר להתווכח על קיומו עצרתי במסעדת דרכים שם הבעלים ידעה לדבר ספרדית, כמו הרבה מהמקומיים באיזורים אלה. כשעזבתי את המקום לאחר שיחה קצרה ועילגת בספרדית עם בעלת המקום, השמש משום מקום צצה, העלייה נהפכה לפתע לקצרה מהצפוי והתבררה להסתיר ירידה ומישור יפהפים. איך ששפה מובנת ואווירה לא צרפתית משפרת את הכל, אני בטוח שלולא השיחה הזו שניהלנו כמה דקות לפני, הכביש שמאחורי העליה היה נשאר מגעיל והשמש לא היתה מראה את זיו פניה.

לא מספיק שהכל נאחס עוד יש עבודות בכביש, הרשתי לעצמי פשוט לנסוע במרכז שבין שני הנתיבים

מישור צרפתי

לאורך כל הדרך לא הפסקתי לתהות מדוע עריה הים תיכוניות של דרום מזרח צרפת אינן ערי חוף כמו כל עיר ים תיכונית נורמאלית. הנחתי שזה כדי לעצבן ולהפריע לי לפדל, שכן במקום מישור נוח נאלצים לפדל על קופסת ביצים גדולה. לבסוף אחת מסקירות ההיסטוריה שקראתי על האיזור פתרה את התעלומה – מסתברר שעד 1300 ומשהו אלו היו ערי חוף! רצועת החוף היא זו שזזה, זאת אחרי ששיטפון חריג של נהר ה"טט", הידוע מאוד לשימצה בשינויי הגובה שלו לאורך השנה, הצליח לשבור סכר מאסיבי שבנו הרומאים יותר מאלף שנה קודם. הסכר שנעלם גרם לנהר לשנות את נתיבו ומה שפעם היתה דלתא גדולה, שלמעשה היתה כמן שלוחה של הים, הפכה ליבשה.

בייזרס, אחת הערים בדרך.

והגעתי לתחום שיפוט הפירנאים המזרחיים. הכיתוב דרך אגב בקטלנית. מפתיע שהצרפתים מאשרים כזה דבר.

מפרפיריון יצאתי דרומה במטרה לחצות את רכס הפירנאים אשר מפריד בין החושך והאור, או כמו שהאירופאים מכנים זאת, צרפת וספרד. זה נשמע יותר קשה ממה שזה באמת שכן למרות גובהם המרשים של הרים אלו קיימת דרך מפורסמת שגם אותה הרומאים כמובן הכשירו (אני אומר לכם כל מה שיש היום באירופה זה רק בזכות הרומאים, הנה למשל הם לא דאגו לאינטרנט סלולארי בצרפת ואת התוצאה אני חוויתי על בשרי), דרך שעולה בנקודה הגבוהה ביותר ל300 מטר בלבד אל ישוב הגבול פרנת'וס, ישוב של רחוב אחד אשר רכיבה לאורכו תוך כדי מבט הצידה (ילדים אל תנסו את זה בבית) נראה כמו אנימציה של חנות שהופכת מצרפתית לספרדית, שכן הגבול עובר ממש לאורך הרחוב. הפירנאים אולי הצליחו ליצור גבול מדיני, ובכלל הרים הם נקודות שבהן לצבאות יש נטייה לעצור מכל צד ולהגיד "וואי נו לטפס את זה עכשיו עם כל הציוד הזה?" וכך שתי מדינות מתחילות ונגמרות שם. אבל מה שלצבא קשה לעבור לתרבות ולשפה אין בעיה לחצות, וכך נוצר מצב שדרום מזרח צרפת וצפון מזרח ספרד הם חבל ארץ אחד בעל השם המפורסם קטלוניה ולמעשה רוב השנים פרפיניאן ולא ברצלונה היתה הבירה שלו, ואכן העיר משולטת באופן כפול בצרפתית וקטלנית וחוץ מהאוכלוסיה המוסלמית בעיר כולם יודעים לדבר בשתי השפות ואפילו בספרדית, וכשאני אומר כל האוכלוסיה הלא מוסלמית אני מתכוון לפקידת הקבלה במלון שבו שהיתי. העיר עצמה היא אחת מהזוועתיות שיצא לי לראות, חסרת חן ומלאת גועל, טיפוסים מפוקפקים בכל כיוון שמסתכלים, הכל מת ושומם. טוב נו למה ציפיתי מעיר שהעיר התאומה שלה בארץ היא מעלות תרשיחא. לכל האיזור הזה דווקא היסטוריה עשירה של פיתוח וקידמה - פה שכנה ממלכת ארגון, לא זו מסרט הפנטזיה אלא זו מהמציאות, וכמעט בכל עיר פה, מונפילייר, נרבון, בייזרס ופרפיניון תמצאו היסטוריה יהודית ענפה מלאה בחכמים ופילוסופים יהודים שחלקם תרמו רבות לפיתוח עולם המיפוי למשל. חלק מהערים בכלל הוקמו על ידי יהודים בסוף האלף הראשון אחרי שסולקו מכל מני מקומות אחרים או עזבו עקב אי הצלחתם להשיג אינטרנט לנייד שלהם.

הפירנאים. לא פראיירים, הרים יפים וגבוהים. (בתמונה הרכס המזרחי בגובה 2800 מ')

m בצרפתית זה כנראה קיצור של המילה מילימטר. לפחות זה מה שהנהגים חושבים.

תודה לאל

כשחציתי את הגבול מצרפת לספרד לכיוון העיר פיגארס התחיל לרדת עלי מבול, אני עוד לא יודע איך, אבל אני בטוח שזה בגלל הצרפתים. כרגע אני ישן בעיר זו שהיא גם עיר הולדתו של סלבאדור דאלי, וחוץ מהגשם שהכה בי, שכאמור היה באשמת הצרפתים, הכל פתאום ורוד ויפה, אך על כל הורוד והיפה אספר כבר בפוסט הבא שיוקדש למדינה האחרונה בא אפדל בטיול, הלא היא ספרד. 

 

אפילו לרחוץ ידים הם חייבים לעשות אחרת. מה זה שלב 5 לעזאזל?