ורונה אותך אוהב

Post date: Oct 15, 2011 7:0:9 PM

החלטתי שאחרי חמשת ימי המנוחה שעברו ביושבי על כסא רך ורחב מאחורי הגה ועל ארבע גלגלים שזזים בזכות עצמם, אעשה מעבר הדרגתי לכידון ופדלים ואתחיל ביום רכיבה שיכלול קפיצה קצרה לויסנזה, שכנתה של פאדובה 30 ק"מ ממערב. אחרי שהקילומטראז' היומי בימי הרכיבה הקודמים היה תלת סיפרתי ברובו, נסיעה של 30 ק"מ מרגישה כמו קפיצה למכולת בת"א וכיאה לקפיצה למכולת בת"א, אין לי משהו מיוחד לספר עליה.  בויסנזה ישנתי ביות' הוסטל מעולה, שם בעל המקום קיבל אותי בחיוך רחב מלא התלהבות מהאורח הרכוב שלו ולא הפסיק לשאול אותי לגבי הטיול והמקומות שבהם עברתי. לא הצלחתי להסביר לו שלא הגעתי עם האופניים מישראל אלא רק מאתונה, אני חושב שזה נגמר בזה שהוא חשב שאני יווני שפידל כל הדרך מישראל. הוא הסביר לי כל דבר שרק אפשר לגבי האכסנייה, אבל באיטלקית אז לא הבנתי כלום חוץ מזה שהוא סידר לי חדר לארבעה רק עבורי שכן את זה הוא הסביר בפנתומימה בתנועות של "במיוחד בשבילך" וסימון של לשמור על שפתיים חתומות. ויסנזה מקום מאוד יפה, כמו כל מקום אקראי אליו תגיעו באיטליה אשר משכן יותר ממאה איש. עשיתי סיבוב ארוחת ערב וכתיבת פוסט והלכתי לישון מאוחר מהרגיל. בבוקר יצאתי בצהרים לכיוון ורונה אשר נמצאת כ60 ק"מ מויסנזה. בדרך הספקתי לעצור בחנות אופניים, אחת מבין המאות שיש פה בכל קמ"ר, וקניתי בפעם השלישית בטיול רגלית לאופניים, אחרי שהצלחתי לשבור שלוש כאלו עד כה. יכול להיות שזו דרכן של האופניים לרמוז לי שאני מעמיס אותן יתר על המידה, אך היות ואני זה שרוכב עליהן ולא הן עלי, הן יצטרכו לחיות עם זה, גם אם זה אומר להחליף רגלית אחת לשבועיים.

בר האמריקאי המכוער

עשרה ק"מ מורונה הופיע לצידי רוכב אופניים שהיה נראה כאילו זה עתה חזר מהטור דה פראנס, הוא היה לבוש בדיוק כמו אותם רוכבים ופידל על אופניים דקות כאלה ששוקלות פחות מהאוויר. הוא נדבק אלי והתחיל לשוחח איתי למרות שלא ממש היה לי חשק לזה שכן רציתי להגיע כבר להוסטל ולהספיק להנות מכמה שיותר שעות אור להסתובבות במרכז העיר העתיקה, והקצב שבו פידלנו אחד לצד השני לא תרם למטרה הזו. לסלק אותו לא יכולתי אז פשוט נתתי לו לפטפט עד שיגיע לנקודה שבה הוא חותך מהכביש הראשי לכיוון ביתו שבפרברי ורונה. מסתבר שהוא איטלקי בשם פרנצ'סקו ושהוא לא חוזר מהטור דה פראנס אלא מביקור אצל סבתא שלו אותה לא ראה הרבה זמן, אין לי מושג מי זו הסבתא הזו אבל אין ספק שהיא צריכה להתמלא כבוד שהנכד שלה מתלבש כל כך מיוחד רק בשבילה. הוא סיפר לי שראה אותי עוצר איפשהו בדרך מויסנזה וניסה להדביק אותי מאוחר יותר כי התעניין מאיפה הגעתי, הוא הציע לי להצטרף אליו ואל כמה חברים לארוחת ערב וגם לישון אצלו אם ארצה. היות ורציתי להסתובב במרכז ורונה והוא גר מחוץ לעיר פלוס העובדה שרציתי לצאת בלי יותר מדי להתמהמה בבוקר, בידיעה שמפגש לילי עם שלושה איטלקים עלול להיגמר עם האנגובר, העדפתי לוותר על ההצעה הנדיבה וסירבתי בנימוס. במהלך השיחה הזו שהתנהלה על כביש שנראה כמו גירסא איטלקית יפה יותר של דרך נמיר המובילה אל ורונה, פרנצ'סקו היקר כמעט ונדרס שלוש פעמים כשנסע לצידי ובכל פעם החליף קללות עם הנהגים כאילו היו אלו הם שנסעו לא בסדר.

הגעתי לגסטהאוס במרכז ורונה שלמרבה הפתעתי התברר להיות מלא, הבחורה הפנתה אותי לBB של מכר שלה, כמה בתים בהמשך הרחוב. צילצלתי בפעמון שלו אך לשווא, אין קול ואין עונה. טילפנתי לטלפון שהיה רשום על הפעמון וקול נעים שעדיין לא ברור לי אם היה גברי או נשי, הסביר לי ללכת לבית קפה סמוך ושם לקחת מבעלת המקום מפתחות לחדר מספר שתיים. מעולה. הBB היה ריק מאנשים וחדר שתיים היה מוכן לבואי, כאילו הזמנתי אותו מראש. מאוחר יותר בערב כשחזרתי משיטוטי בעיר חיכתה לי על הדלת מעטפה עם הסברים להמשך הפעילות המשותפת שלי ושל בעל/ת המקום – מחר בבוקר אני צריך לשים את הכסף במעטפה הזו ולהשאירה אצל אותה בחורה מבית הקפה. המסחר העיוור הזה מצא חן בעייני מאוד, מה גם שיכלתי ללכת בלי בכלל לשלם, זה די מדהים. המיקום של הBB היה מעולה, ממש על יד אחד הגשרים שמכניס לעיר העתיקה. יצאתי לסיבוב שכלל ביקור בחנות אופניים קרובה שהתבררה להיות חנות של נוכלי אופניים שהמציאו לי סיפורים על זה שבשביל להתקין סט של שמונה גלגלי שיניים בגלגל האחורי אני אצטרך להחליף את כל הגלגל לאחד אחר שעולה איזה מיליון יורו. שקר וכזב, הלכתי משם בעודי מזמזם להם את הבלדה על ארי ודרצ'י. משם אחרי גלידה מעולה, השנייה שלי לאותו היום, המשכתי לעיר העתיקה.

לא הרבה יודעים את זה, אבל אם יש משהו שאני לא מסוגל לסרב לו וברגע שהוא מגיע לידי הוא נזלל בפראות, אפילו במחיר של כאב בטן נוראי, זה חטיפי לואקר. מכל סוג, צורה וטעם. החטיף הזה כל כך טעים שמגיע להם לקבל עליו פרס נובל לשלום. הוא מיוצר באיטליה בעיר בולצנו, ליד ההר המדהים Sciliar, זה שמופיע על כל האריזות שלהם ושלידו עברנו בטיולנו בטירול עליו סיפרתי בפוסט הקודם.  ועל כן אתם יכולים להבין את ההתלהבות שלי כנתקלתי לפתע באמצע רחוב בעיר העתיקה בזה –

ניכנסתי פנימה ובפעם האחרונה שהרגשתי כך היה זה בחנות ענקית של חברת לגו בקופנהאגן.  התחושה שאתה רוצה לקנות את כל מה שאתה רואה סביבך אבל יודע שאחר כך תתחרט על זה מאוד. היתי מוקף בכל מוצר אפשרי שלואקר מייצרת, דברים שמעולם לא יצא לי לטעום או אפילו לראות. קניתי משהו שהיה נראה לי מיוחד מהרגיל, שעלה רק 2.5 יורו ותוך חצי שעה כל תוכן הקופסא חוסל, חוץ מיחידה אחת שהחבאתי לעצמי בתוך אחד התיקים להמשך הטיול. בבוקר נזכרתי בזה וטרפתי גם אותה.

לפני זה עוד הספקתי לאכול ארוחת ערב במסעדה סינית נחמדה ואחריה המשכתי בזגזוג בין סימטאות וכיכרות העיר. ורונה היא העיר היפה ביותר שיצא לי לראות בטיול, יותר מוונציה בעיני, אני לא יודע לשים את האצבע על דבר מסויים שהופך אותה לכזו. היא מן תמהיל מרוכז של רומא, וונציה ופאריס ויש בה אווירה מאוד שמחה. טוב לא יודע, יכול להיות שסבלתי מהרעלת לואקר ושיקול הדעת שלי התעוות. בכל מקרה, עם טיסות צ'רטר מהארץ ב 170 דולר, היא בהחלט יעד אטרקטיבי.  

הפאריס שבוורונה

הרומא שבורונה

הבירה שברונה. פרפקטו!

כשיוליה שמעה שרומיאו התאבד היא בנתה סמיילי מתפלא והתאבדה בעצמה.

רומוס: "לחלב הזה יש טעם מוזר"

רומולוס: "כן, אני חושד שהיא לא באמת אמא שלנו"

רומוס: "אז בוא נלך ונקים את רומא"

אני כל כך אוהב את האופניים העירוניות באירופה. כמה סטייל יש להן. קשה לשים לב לזה בתמונה אבל יש לאופניים האלה מנגנון עצירה קשיח לחלוטין. במקום כבלים יש מוטות שרצים לאורך השילדה. אם לא היתי אדם ישר היתי גונב אותן.

השוק הזה כל כך לבן שאפשר לראות אותו מהחלל.

בעיבוד המודרני לסיפור "פינוקיו" ג'פטו לא מגלף אותו מעץ אלא מתרמוס

למחרת יצאתי שוב בשעה שאפשר להתווכח אם היא יותר בוקר או יותר צהריים. זה לא שחסרות לי שעות שינה, פשוט מזג האוויר התקרר במידה כזו שלצאת בתשע בבוקר לרכיבה יצור מצב שבמשך שעתיים יהיה לי פרצוף לא שמח ואני לא אוהב לרכב עם פרצוף לא שמח. מה גם שאני לא ממהר לשום מקום כך שימי רכיבה של חמש שעות שמתחילים לקראת צהריים הם יופי של סידור עבורי. מוורונה, אשר שוכנת ממש למרגלות האלפים (ממנה מתחילה הדרך שעולה לאלפים, בה נסעתי עם החברים לפני שבוע ושעליה חשבתי במקור לעבור עם האופניים כדי להגיע למינכן – הויה קלאודיה אוגוסטה), המשכתי דרומה ומערבה לכיוון כללי גנואה ובזאת נכנסתי למספר ימי רכיבה אל תוך עמק ה"פו", הנוצר בזרימתו של הנהר האיטלקי המפורסם העונה לשם זה. באותו היום המשכתי עד לישוב יפהפה בשם מנטובה. הדרך כמו בכל הימים מאז שירדתי מהרי סלובניה, המשיכה להיות מישורית באופן מוחלט כשאת השיפוע האפסי שוברים מדי פעם עליות מלאכותיות מעל זרמי מים, מסילות ברזל ואוטוסטרדות. אני נשבע שבכל עלייה כזו אני חווה התרוממות רוח וזכרונות, קצרים אמנם אך חזקים, של ימים חמים יותר ומשופעים יותר בבלקן. למעשה הנסיעה על המישורים האלה כל כך קלה ונטולת כל אתגר פיסי שהיו רגעים שחשבתי למשוך את הברקסים רבע מהלך כדי ליצור קצת קושי בפידול, אבל אז נזכרתי שעוד כמה ימים אני צריך לחצות את ההרים שמפרידים בין עמק הפו לגנואה וויתרתי.

אני לא אתפלא אם תקציב התשתיות לאופניים באיטליה גבוה מזה של תקציב תשתיות הרכב בישראל

במסעדה הזו עושים תרגילי סדר וספגטי

אני מפדל לחלוטין באופ-סיזן, מה שיוצר מצב שהרבה מהמסעדות לאורך הדרך כבר לא פעילות. בכל מקרה הפסקתי לעצור במקומות שמכונים רסטורנטה ואני עוצר מעתה והלאה רק במקומות שלצידם רשום אוסטוריה. וזה טיפ לכל מי שמטייל באיטליה – אוסטוריה זה מן שם למקום משפחתי שמגיש אוכל מקומי מסורתי באווירה של פעם. טוב, זו הגדרה אולי ספציפית מדי, בקיצור זה מקום מקומי טוב ובדרך כלל לא תמצאו שם דברים מגעילים, כמו תפריט באנגלית או קטשופ.

כאמור עצרתי באחד הכפרים בדרך באוסטוריה כלשהי, בא מלבדי אף נפש חייה לא דיברה אנגלית, היות ולא אני זה שמכין את האוכל, זה יצר בעיה מסויימת. אני יודע כמה מילות מפתח באיטלקית וכששאלתי את המלצרית אם יש להם תפריט היא אמרה לי "אני התפריט". "טוב, אז אני רוצה זופה", כלומר מרק, "וספגטי בולונז" אמרתי לה. הבולונז היה ספגטי ברוטב ראגו, שזה די אותו הדבר רק אפילו טעים יותר, הם ממש הביאו לי לשולחן את הכלי הגדול שבו הם הכינו את הכמות הרבתית לכלל הסועדים ושפכו לי ממנו את המנה, וכך הם עושים בכל המנות, מיותר לציין זה היה טעים ביותר. אך עם זאת, הפתיע אותי שהמרק לא הגיע קודם. הנחתי שהיא לא הבינה אותי וויתרה על המרק ועל כן בסיום הספגטי ביקשתי קפה, אבל אז היא עשתה מן פרצוף של רגע יש עוד משהו בדרך. ואז הגיע שניצל ענק. לזה לא ציפיתי. לא יודע איך הזופה הפך לשניצל, מה שאני כן יודע זה שטרפתי אותו תוך עשר דקות ועוד ביקשתי טירמיסו לקינוח, שגם היה פשוט מצויין. כולל קפה כל הסיפור הזה עלה פחות מ14 יורו שזה פלא בפני עצמו. מדהים כמה אוכל חיי הרכיבה האלה דורשים ממני, אני חושב שאם כל בני האדם היו מפסיקים בבת אחת להשתמש במכוניות ועוברים להתנייד באופניים, קצב ייצור המזון לא היה עומד בביקוש הפתאומי שהיה נוצר.

נכנסתי באקראי לאיזה ישוב קטן. לא הצטערתי על זה.

הצד האחורי של הלא הצטערתי על זה 

במנדובה, הגעתי לB&B אותו מצאתי באקראי בגוגל ושהיה ממוקם בנקודה טובה עבורי. קיבלה את פני בחורה נחמדה בשם שרה אשר ביחד עם אחותה מתחזקת בד אנד ברקפסט לתפארת מדינת איטליה, היא היתה סופר נחמדה, וב25 יורו ללילה אני חושב שזה אחד הBB היותר טובים שיצא לי לשהות בהם. אינטרנט מהיר, אוכל חופשי, הכל נקי ומודרני והיחס אדיב ביותר.

יצאתי לסיבוב רגלי בעיר אשר נמצאת סמוך לאגם או יותר נכון לשני אגמים, עליון ותחתון אשר באופן לא ברור בעיניי נמצאים 5 מ' אחד מתחת לשני, כאשר בנקודת החיבור עובר הגשר שמחבר אל העיר אשר בתורה מלאה בתעלות שהופכות חלקים ממנה לאיים למעשה. אכלתי גלידה מפלצתית ומרק דגים עצום.  

הפעם באמת הגזמתי

בדרכי לעיר העתיקה, הלכתי בתוך פארק יפהפה שהיה רצוף במן עמדות ואביזרים ללימוד עקונות מדעיים מכל מני סוגים. זה היה מאוד יפה לראות דבר כה מושקע שנראה כאילו נלקח מאיזה גן במכון וויצמן, שוכן דרך קבע באמצע פארק ציבורי בעיר.

אחת מהעמדות בפארק. הסבר על עיקרון הגלגלת.

הוא הלך מהבית לעמדת האופניים הציבורית, נסע עם האופניים לאגם, המשיך עם הקיאק על האגם, בצד השני לקח שוב אופניים לעמדה הציבורית ושב הביתה. וחוזר חלילה.

אני לא מבין איך אין דבר כזה בתל אביב. מגרש חניה מוגן לאופניים.

מה שרק חיזק את החיבה שלי למקום היו עשרות הרצים ורוכבי אופניים שזיגזגו בין המונומנטים הללו בשבילים הרבים שעוברים בפארק. ממש דוגמא חיה לתפישה של נפש בריאה בגוף בריא. באמצע השיטוט נתקלתי בשלט הזה -

אשר הודיע לי שאני נמצא על ההצטלבות בין EV7 לEV8.  EV זה קיצור של EuroVelo שזה בתורו – שביל אופניים אירופאי. מסתבר, ויפה שגיליתי את זה 2000 ומשהו ק"מ בתוך הטיול, שאירופה רצופה בשבילי אופניים לרוחבה ולאורכה כשלכל אחד מהם "נושא" משל עצמו, EV8 הוא המסלול "הים תיכוני"  שהולך מאתונה ועד לקאדיז שבדרום ספרד ומסתבר שעברתי יותר ממחצית ממנו שלא בידיעתי. אם כך, תהיתי, אמשיך אותו כבר עד סופו. כלומר לפדל את המשך רצועת החוף האיברי מברצולנה ועד למעשה לגיברלטר – האוקינוס האטלנטי, כמו שצריך. זה היה נראה לי תמוהה שיש שביל אחד ארוך שעושה את כל המסלול הזה והיתי מוכן לחתום על זה שלפחות באלבניה לא שמעו על שביל כזה, ואכן בבירור מאוחר יותר התברר שהמושג EV, הוא יותר קונספטואלי מאשר מוחשי, וכמו שתקן מגדיר איך משהו צריך להיות אז כך גם ה EV מגדיר מסלול עקרוני לאופניים אשר תומך בלינה ואוכל כל כך וכך ק"מ אך למעשה ברובו עובר על גם על כבישים. בקיצור נסעתי 2200 ק"מ מEV8, אשר רק באיטליה, בחלק מהמקומות, משתלב עם שבילים יעודיים לאופניים.

מנטובה. אוף כבר נמאס לי מכל המקומות היפים האלה.

תמ"א 38 גרסת ימי הבינים.

אם זה מה שהתחזית מכנה "מעונן חלקית", מבחינתי שיהיה מעונן חלקית כל הזמן.

כתבתי בפוסט הקודם שמזג האוויר התקרר, אז אמנם קור זה בדרך כלל דבר רע, אך אני מוכרח לציין שעם חולצה תרמית ארוכה ונעליים סגורות, השמש החייכנית ו15 המעלות הדי קבועות למשך שעות הצהרים (בבוקר קר אבל זה עובר מהר, בעיקר כשאני ישן בחדר) הם פשוט תנאים אידיאלים לחיים בכלל ולרכיבה בפרט. אני מוצא את עצמי מסיים יום רכיבה כשבקבקוק הליטר וחצי שצמוד לאופניים נמצא בדיוק באותו מצב מלא בו הוא היה בתחילת היום. אני פשוט לא צמא ובקושי מזיע. היום למשל הזעתי רק פעם אחת וזה כשמשאית ענקית חלפה לצידי והמראה הימנית שלה שרקה לי מעל הראש. איטליה היא אולי המדינה המפותחת ביותר מבין כל אלו שעברתי עד כה אך כשזה מגיע לענייני בתי שימוש הם נמצאים איפשהו בין התקופה הרומית לוונציאנית. ברוב המקומות תמצאו רק שירותי בול פגיעה ונייר הטואלט טיפה יותר גס מנייר לטש מספר אפס. אבל על כל זה מפצה קפה אמריקנו שבשום מקום לא עובר בעלותו את היורו ותמיד מלווה בחיוך נעים וביסקוויט טעים. עוד אני אוהב שעל אף מקטעי נסיעה שעוברים על כבישים נטולי שוליים, ריבוי הרוכבים במדינה זו (אני חולף כל יום על עשרות אם לא מאות רוכבים מכל הסוגים) יוצרים מצב שבשביל הנהג הממוצע מדובר במראה שכיח ונורמלי וההתנהגות על הכביש בהתאם. יתרה מזאת, בכל ישוב, אבל ממש בכל ישוב, יש תשתית שבילים ותימרור מופלאה לרוכבי האופניים ובדרך כלל היא מלווה אותך עוד מספר ק"מ ביציאה מהעיר ובכניסה לעיר ואם נוסעים בין כפרים קטנים ניתן למצוא שבילי אופניים יעודיים שמחברים את אותם כפרים באופן בלתי תלוי בכבישים, זה ממש תענוג לרכב בלי דאגות על הראש.

אני היום ישן בעיר בשם פיאסנזה שהיא יומיים של רכיבה וסיפורים מאיפה שסיימתי את הפוסט. סבלתי מבעיות אינטרנט בזמן האחרון ויחד עם עוד תירוצים רבים יצא שקצב הפוסטים לא עומד בקצב ההתקדמות הפיסי שלי. מבטיח שהפער יודבק בקרוב! בנוסף, תיקנתי בשעה טובה את הטאב המפתיע וכמו כן עודכנה הגרסא הסלולארית של הבלוג. השתמשו בהם בתבונה. אז לבנתיים אומר לכולכם כמו שאומרים פה באיטליה, בתרגום חופשי לעברית – צ'או יפים!