סדנת תפירה

Post date: Aug 30, 2011 8:53:17 PM

לקח לי יומיים לגלות שאני באיזור זמן שונה מזה של מיוון. שעה אחורה. אולי היה קל שלא לשים לב לכך שכן זה זניח לעומת העובדה שכל המדינה הזו, וסרנדה במיוחד, נמצאת רבע מאה אחורה, בתקופת הזוהר של אבבא ואייס אוף בייס. לא תוכלו ללכת לאורך הטיילת הארוכה של סרנדה מבלי להיתקל במוכרי צמרגפן מתוק, תירסים וגרעינים למינהם או רחבת מכוניות מתנגשות, דרייבאין ומלא ביגוד וארטיפקטים גרוזינים תואמים.

מה זה בולוורדי.. יותר כמו סימטאדי.

לקראת סיומו של יומי הראשון בעיר, בשעה 3 בלילה, בעודי יושב עם ג'ורג' האוסטרלי, שתי גרמניות שצצו מוקדם יותר בחדר שלי ועם גיילן, אמריקאי מגניב מאלסקה, בדיסקו שעל הטיילת וחושב מתי האלבנים מצאו לנכון לשלב חשפניות ודיסקו והאם אולי זה פק"ל בכל מקום בילוי כאן, הבנתי שאני נשאר עוד יום בסרנדה. למעשה נישארתי אפילו עוד יום מעבר ליום הנוסף. ככה זה כשעושים חיים. קתרינה, רג'ינה (הגרמניות), גיילן ואני התגלנו כרביעיית וויסט אמיתית והעברנו יומיים של ים, אוכל, בילויים וצחוקים או כמו שהאנשים פה בסרנדה אוהבים לקרוא לזה – שגרה. הכל היה מושלם חוץ מויכוח בנוגע לישראל ועל מה שקורה סביבנו, שבדיעבד לא היתי צריך לתת לו להתפתח ושמעתה והלאה נכנס ככלל שלישי לטיול – לא לדבר על זה. גילינו באותו הלילה משהו חשוב על אלבניה, הם נורא אוהבים להוסיף את המילה "ספיישל" לכל מני דברים. מה שבדרך כלל סתם מוסיף לעלות של אותו דבר יורו נוסף. או במקרה שלנו יצר את זה:

הזמנו את הבירה המיוחדת וקיבלנו כל אחד קנקן של ליטר באחד יורו

לפני זה דרך אגב הזמנתי משהו שהיה בתפריט תחת הקטגוריה "בירות" ונקרא "ספיישל". ככה, כשם עצם ולא כתואר, בלי אף מילה נוספת. אני די סקרן מטבעי אז הזמנתי את זה. הגיע ראקי. אני עדין מנסה להבין את האירוע הזה.

שמור לפיצות בלבד. גם הפיצות שחנו שם היו מסוג מרצדס.

נכתב בדם. (זו מראה למי שלא שם לב..)

מוקדם יותר באותו היום ישבתי במפרסת עם איטלקיה אחת שהיתה שרופה כולה מהשמש, היה לה צבע אדום נקי ממש כמו הדגל של אלבניה, והושעתי אותה עם קרם אלוורה שיש לי פה. ישבנו ודיברנו ובעודה מדליקה את הסיגריה השלישית שלה לאותה שיחה שאלתי אותה מה היא עושה בחייה והיא ענתה "לומדת רפואה, שנה שישית". התחלנו להפקע שנינו מצחוק והבנתי ממנה שהיא לא הכי מקשיבה בשיעורים. התברר גם שהיא משוגעת על מרוצי אופנועים ושיש לה על הכתף קעקוע עם המספר 46 בפונט "מוטוקרוסי" שכזה שכן זה המספר של רוסי האיטלקי. היא צפתה שעה שלמה במחשב במירוץ אופנועים כזה ולא הפסיקה לצרוח כשאיזה אופנוע עקף מישהו. אני לא מצליח להבין את ההתלהבות שבלצפות בדבר הכל כך מונוטוני הזה. אבל הי אני נהנה מלצפות בקרלינג, אז אולי אין לי זכות להביע דיעה בנושא.

טומי, שהוא גם בעל המקום וגם העובד היחידי שיש שם, שעושה הכל החל מקבלה, סידור וניקיון וכלה בהכנת ארוחת הבוקר ובעצם כל דבר שרק תבקש ממנו, הוא אחד מהאנשים הכי נחמדים וידידותיים שיצא לי להכיר מעולם. הוא מתאפיין בצמד המילים עליהן הוא חוזר בלי הרף לגבי כל דבר – "נו פרובלם". לא יקרה שהוא ישיב על איזושהי שאלה בצורה אחרת, והוא תמיד יידע לדאוג לפיתרון לכל סיטואציה. ממש לפני שיצאתי מהגסטהאוס להמשך דרכי, כבר אחרי שקישקשתי לו על הקיר עם טוש דברי ברכה בעברית, חשבתי שאולי זה יהיה חכם לשמוע את חוות דעתו בתור מקומי לגבי תוכניותי להמשך. זאת היות ויש שתי דרכים להמשיך מסרנדה לעיר Velora - שתיהן מתחילות על אותו הכביש אך מתפצלות בישוב בשם בורש, אחת שמאלה לדרך מעולה רק שבסופה תקוע איזה הר מטורף שדורש זיגזוג אינסופי לגובה 1100 מ' והדרך השניה, ימינה, לא הכי קורצת לאופניים אך מלבד מספר עליות בודדות של כ300 מ' לא נראה שיש בה משהו רע, מה שכן היא הרבה יותר מבודדת מבחינת אוכלוסיה ונגישות. בקיצור, אמרתי לטומי שאני רוצה להגיע לVelora והוא אמר "נו פרובלם". יופי. ואז אמרתי לו שאני לא רוצה לעבור על הפאס הנוראי הזה של 1100 מ' ועל כן אפנה ימינה בבורש. טומי אמר נו פרובלם. רק שהפעם האינטונציה היתה שונה ובין ה"נו" וה"פרובלם" התווספה לה נקודה. בקיצור, אי אפשר ויש בעיה. "למה לא? מה הבעיה?" שאלתי אותו. "אתה לא יכול לנסוע שם" הוא ענה בפנים קודרות באופן שאינו אופיני לו. "למה אני לא יכול לנסוע שם?" שאלתי בחשש קל. "כי זו לא באמת דרך. זה יותר כמו...שביל חמורים" הוא הסביר לי. "מה זאת אומרת", התעקשתי, "יש פה כפרים לאורך הדרך, היא באורך של כמעט 100 ק"מ, מה אתה רוצה להגיד לי שהם לא משתמשים במכוניות?" . "עזוב, רק חמורים שם" הוא ענה לי מבלי שהבנתי אם הוא מתכוון לתושבים או לאמצעי התחבורה שלהם. המשכתי להקשות, "אבל אני עם אופניים, אופני שטח, אני לא באמת צריך כביש סלול. כמה רע המצב שם?". "רע, אבל תעשה מה שאתה חושב", הוא אמר את זה בצורה כזו שהיה ברור שמה שאני חושב זה רע. יצאתי לדרך, לא לפני שנפרדתי משלושת חברי מהימים האחרונים אשר בדיוק יצאו לתחנת האוטובוס כדי לעלות על נסיעה לאותו כיוון אליו פנו פניי, רק לעירה שממוקמת 10 ק"מ צפונה יותר מבורש, שהיא כאמור יעדי הסופי. השעה היתה כבר 10:30 וגמלה בליבי ההחלטה שאני בכל זאת הולך על "שביל החמורים" של טומי ובכל מקרה אעשה את הלילה בבורש כך שיהיה לי זמן לחשוב על זה עוד.

שמעו, הבטחתי שאני לא אתבכיין על תוואי שטח קשה, ואני לא אעשה את זה. אני גם לא אגיד שהיה זה יום הנסיעה הקשה ביותר (שוב), למרות שהוא לגמרי היה כזה. אני אסכם את זה בכך שאומר שאם היה לי שקל על כל קונטור במפה שחתכתי, היתי מיליונר, לפחות במונחים אלבניים. עליתי במצטבר 900 מ' ואפילו מהירידות לא יכולתי להנות במובן הרגיל כי הסיבובים שלהם היו כל כך חדים שפחדתי להחליק עם האופניים אז נאלצתי לבלום יחסית.

כן אספר שהנופים שנגלו סביבי היו מדהימים, וכנראה זה אפילו יתעצם בימים הקרובים. למרות שזה לא מחובר רישמית לאף רכס הרים מרכזי באירופה, אלבניה, ואני כרגע באמצע של זה, מלאה בהרים של יותר מ2000 מ' שצונחים בדרמטיות את תוך הים האדריאטי (ותוך כדי כך עושים לי את החיים קשים). מזג האוויר הוא, כמו שאוהבים להגיד בארץ, חם מהרגיל. אבל, וזה אבל גדול, אני רואה פה עננים מסיבים ואפרפרים ששטים להם בין ועל ההרים ובחלק מהמקומות שפידלתי היום הגיע פתאום משב רוח שכאילו עשה את כל הדרך מסיביר, ממש הקפיא לי את העצמות; למרות שמסביב חם מאוד, מעל 30 מעלות. הלילות לעומת זאת נעימים עד קרירים.

לא כזה אירופה הא..

עצרתי לצהרים במסעדה משפחתית באחד הכפרים. זה היה תלוי להם על הקיר, נראה כמו סיפור אהבה.

רע רע רע (אני עולה את זה, לא יורד..)

בערך בשעה 15:30, יותר מחמש שעות אחרי שניפרדתי מחברי מהאכסניה בתחנת האוטובוס, חלף על פני לפתע אוטובוס בסגנון הודי, רק פחות מקושקש, אך עדין מפוצץ אנשים באותו האופן, ומהחלון האחורי צצו מופתעים ראשים מוכרים שניפנפו לי לשלום, צועקים כל מני דברים שלא הבנתי חוץ מהמילה "רן" במבטא גרמני ואמריקאי.  אין לי שום יכולת להבין מה גרם לאוטובוס הזה להגיע לאן שהגיע (פחות מ 15 ק"מ צפונה לסרנדה) בכל כך הרבה זמן. הוא יצא לפניי (שכן אני עוד עצרתי לקנות דברים לפני שממש יצאתי מהעיר) ונסע בדיוק על אותו הכביש. ואני ממש לא מתבייש להגיד את זה – אני נסעתי סופר לאט. איכשהו עקפתי אותו. מסתבר שבאלבניה אופניים הם כלי תחבורה מהיר יותר מאשר אוטובוס.

מאוד נהנתי מהרכיבה ומהאנשים מסביב ובמיוחד מנהגי מכוניות שמדי פעם חלפו על פני ונורא פירגנו לי. צפירות עידוד, נפנופי ידים עם אצבע מורמת והרבה תושבים שרודפים אחרי בצעקות נלהבות ותומכות, כלומר נראה לי שהן תומכות, הם צועקים באלבנית ומאוד יכול להיות שהם פשוט רוצים לקחת לי את האופניים. נסעתי לי בין הרים ובין גבעות, בין אלבנים ובין אלבניות ואז הגעתי לנקודת הצומת בלב העיירה בורש (המאוד מיוחדת, שמזכירה לי עיירות תלויות מעל נהרות בסין).

תגידו לי אתם איזה צד נראה ידידותי יותר. בדיוק. ואני היתי צריך לפי התוכנית לקחת את הימני, זה שנראה באורך פלא בדיוק כמו שביל חמורים. חמור אני בעצמי. לאט לאט התחילו להתאסף סביבי אנשים שמספר השיניים של כולם ביחד היה קצת יותר קטן משלי ואחרי שהבהרתי להם שאני לא מתסכל על השלט כי אני חושב שהוא יפה במיוחד (הוא למעשה השלט הכי מצ'וקמק שראיתי מימי), הם קלטו שאני בדילמה לגבי המשך הדרך. ואז בלי יוצא מן הכלל הם הצביעו על האופניים שלי ואז על השביל הימני והתחילו להתפוצץ מצחוק. אני היתי היחידי שלא צחק. זה קצת נתן לי רצון לעשות דווקא. הרצון הזה נעלם אחרי 50 מ' של התקדמות על השביל הזה, באופן ניסיוני, בהליכה. אני לא אגיד שזה היה תוואי שטח שלא עביר לאופניים. אבל הוא לא היה. אני, בכל מקרה, לא ראיתי את עצמי מפדל 90 ק"מ עם האופניים כמו שהן על הדבר הזה ובשיפועים האלה. סוף פסוק. מה אני עושה? לפעמים ריבוי אפשרויות הוא מטרד ואולי היה זה טוב יותר שבמקרה שלי נותרה אופציה אחת בלבד. אך מדובר באופציה שמאוד הפחידה אותי עוד מהרגע שיצאתי לטיול, היא למעשה היתה בסטאטוס של קיימת אך פסולה על הסף. מדהים איך דברים משתנים ברגע. לפתע לעלות 1100 מ' בסרפנטינות אינסופיות נראה אטרקטיבי במיוחד. והאמת, אולי היה לי קל יותר להשלים עם זה כשמצאתי את עצמי אחרי יום שבו במצטבר עליתי כ-900 מ' בשיפועים מצחיקים, כלומר לא מצחיקים בכלל, ומרגיש שיש לי עוד מה לתת.

ירדתי מהצומת הזו 100 מ' כמעט בנפילה חופשית (עליות לא נתפסות זה באותה מידה ירידות לא נתפסות). באחת מהן עף לי אחד ממחזירי האור הכתומים שבגלגל הקידמי והתנפץ על שמשה של רכב מפחיד מאין כמוהו, מרצדס שחורה כזו עם חלונות כהים, שזה בעצם כמו כל המכוניות פה. מזל שיש פה מלא צרעות ענקיות, נראה לי שהם חשבו שזו היתה אחת קשיחה במיוחד.

ידעתי בדיוק לאן אני יורד – חוף הים של בורש, החוף הארוך ביותר בים האדריאטי. 5 ק"מ אורכו, שזה למעשה פחות מזה של תל אביב. שיתבייש לו הים האדריאטי.

חוף הים של בורש

בעודי מפדל ובוחן נקודות טובות לאוהל נתקלתי בבחור צעיר שנראה היה לי מבין עניין. ניחשתי נכון, הוא הראה לי מקום טוב עם צילייה וגם הזמין אותי לבוא מאוחר יותר לפאב שיש לו שם על החוף (גם הוא, ואבא שלו מאוחר יותר, נורא התלהבו ממוצאי הישראלי, הם מתים עלינו פה). אחרי שהקמתי אוהל הגעתי למקום שלו ואז גיליתי שקוראים לו ג'וליו, שהוא בן 22, איטלקי שגר בפירנצה אך נולד באלבניה ושהוא, לפחות לטענתו, אחד הדי-ג'ייס המפורסמים ביותר באיטליה. השיחה קלחה והוא לא הפסיק להתעניין בטיול שלי כשלפתע הוא שאל אותי אם אני ארצה לראות את התקליט החדש שלו. לא בדיוק הבנתי למה הוא מתכוון (באנגלית זה גם יכול להתפרש ללשמוע את התקליט), בכל אופן אמרתי שכן. הוא הלך אל מאחורי הבר, הוציא משהו, חזר ושם לי בידיים תקליט. אתם יודעים, גדול כזה ושחור שדורש פטפון כדי לנגן אותו. לא ידעתי מה אני אמור לעשות בדיוק אז התחלתי ב"וואו". הוא הסתכל עלי, אני הסתכלי עליו, מנסה לחשוב מה לעזאזל קורה פה. אנחנו באמצע שום מקום על חוף הים ומכל האופניים שלי, דווקא הפעם הגעתי עם הזוג נטול הפטפון. ואז הבנתי - שאלתי אותו "מה, זה מתנה?". והוא אמר לי שכן. "אידיוט, איפה נראה לך שאני הולך לדחוף את הכבודה המיוחדת הזו עכשיו בין כל הדברים שלי ואיך נראה לך שזה ישרוד את החודשים הקרובים?". זה בדיוק מה שעבר לי בראש. אבל כמובן שחייכתי והודתי לו עד אין סוף. חזרתי עם זה לאוהל ומאז אני בדילמה. הפלטה הזו לא נכנסת מבלי להישבר לשום תיק שיש לי. אני יכול או לזרוק את זה כמו פריסבי לים, או לשלוח את זה לארץ מסניף הדואר הבא אליו אגיע. או להמשיך לטייל עם זה, איכשהו. אני נוטה לכיוון האופציה השניה. מישהו מתנדב לתת לי את הכתובת שלו לטובת העניין? מדובר פה באומנות ברמה הגבוהה ביותר שניתנה לי על ידי היוצר בכבודו ובעצמו. מדובר דרך אגב בטכנו-האוס או משהו כזה.

סקרצ'ינג באוהל. אחלה תקליט, יכול להיות פריסבי נהדר.

אכלתי ארוחת ערב שכללה הרבה דברים שקניתי היום בבוקר ושאין לי מושג מה הם וכתבתי כמחצית פוסט באוהל לאורו של פנס ראש תוך כדי ניהול קרבות עם יתושים טורדניים.

זה אמור היה להיות לחם. אין לי מושג מה זה היה. אולי בלוק.

לא יודע מה זה. זה היה טעים אבל.

מלון טיפוסי בסרנדה. למה לסבך דברים עם שמות. מלון זה מספיק.

לא מספיק שקשה לנסוע בשוליים, יש עוד חמורים. וגרוע מזה, חרא של חמורים. דרך אגב תנחשו מה יש בואן הכתום - חמורים! ברצינות, ראיתי כשפרקו אותו במורד הכביש.

נראה מבטיח

"רק היום, דירות מחורבנות למכירה"

גם בדאבל פארקינג, תמיד מרצדס.

1 בסולם גולדסטאר. עד שלא יגידו לי אחרת, זה שתן חמורים.

באמצע החוף של סרנדה תקוע ה"מונומנט" הזה

קמתי ב8:30 בבוקר אך לא הצלחתי להתניע את עצמי. רעש הגלים המרגיע ריתק אותי למזרן המתנפח שלי וחוץ מהעובדה שאני צריך להמשיך להתקדם צפונה בטיול שום דבר לא שיכנע אותי לצאת מהתנוחה המושלמת הזו. לבסוף, היתה זו השמש ששברה אותי וב 10:30 עשיתי מסדר ציוד  לעצמי עם כל התיקים במערום יפה על יד האופניים. אך, איזו תמונה יפה. ואז ראיתי שיש לי פנצ'ר. אין לי מושג איך זה קרה, אולי יתוש עקץ לי אותן. בערב הכל היה טוב ובבוקר לא. ולא פידלתי בלילה. כנראה שסיימתי את היום עם איזה נקב קטנטן שהוציא אוויר כל הלילה. טוב, הסיפור מוכר, אופניים למצב מהופך וב11:00 יצאתי לבסוף לדרכי. לא הספקתי לפדל 50 מ' והבטן שלי התחילה לקרקר. עצרתי ואכלתי צהרים. בשעה טובה, ב 12 בצהריים יצאתי לדרכי, הפעם באמת. זו שעה נוראית לצאת בה, זה כמו לצאת מת"א ליום סקי בחרמון בשעה עשר בבוקר. התנחמתי בעובדה שחוץ מעלייה מפחידה לפני הישוב אליו שאפתי להגיע בסיומו של היום, נראה שהמסלול בסך הכל קל יחסית.

איזה קל ואיזה בטיח, אם היתי צריך לתת ציון ליכולת קריאת שטח המפה שבו נסעתי היום היתי נותן לעצמי אפס. אפס מאופס. אמרתי בפוסט הקודם שימי הרכיבה הבאים יגדירו מחדש את כל מה שהכרתי לגבי נסיעה בתוואי שטח קשה ועליות. לא הערכתי את זה נכון, הם הגדירו מחדש את היכולת הגופנית שחשבתי שאליה אני מסוגל. אני אשאר נאמן לאי ההתבכינויות שהבטחתי ואתמצת את מהות הסבל שפני השטח האלבנים העבירו אותי היום לעלייה אחת ספציפית. העליה לVuno.

אין לי מושג איך פיספתי אותה על המפה, אבל זו עלייה של 400 מ' מעיירת נופש מהממת בשם Hamare (מומלצת בחום, זה המקום שאליו המשיכו חבריי מהאכסנייה) ועולה מערוץ הנחל לישוב המאוד מיוחד Vuno. זה התחיל ככה:

זה לא שאסור לעבור את העשרים קמ"ש, זה שאי אפשר. בהמשך, חדי העין יוכלו לראות את השלט הנוראי ביותר שמודיע על 10% שיפוע  למשך קילומטר (הם עיגלו את זה למטה, זה יותר כמו 19%)

מדובר בק"מ בודד, אחד מ30 ומשהו שפידלתי היום, אשר דרש ממני לא פחות משעה וחצי כדי לחצות אותו. זה הרגיש כמו נצח, היו נקודות שהשיפוע היה כל כך תלול שהאופניים פשוט החליקו אחורה למרות שמשכתי עד הסוף את הבלמים. כל עצירה, והיו כ-20 כאלו שעשיתי בדרך, יצרה מצב אבסורדי שבו פידול ראשון, בהילוך הנמוך ביותר כמובן שכן אחרת לא היתי מסוגל להתקדם, פשוט הקפיץ את הגלגל הקידמי באוויר במקום להוביל להתקדמות. נאלצי לוודא שלא מגיעה מכונית ולבצע את הזינוק בעלייה הזה בניצב לכיוון הכביש, זה היה בלתי אפשרי אחרת. בדרך עצרו פעמיים מכוניות פרטיות בשולי הכביש והציעו לי לקחת אותי ואת האופניים לאן שרק ארצה. שאלתי אותם אם הם מגיעים לגרמניה במקרה? כמובן שלא היה לי ולו שביב של דילמה בנוגע להצעות האלה. אם היתי רוצה לעשות את זה עם רכב, היתי שוכר אותו עוד באתונה. הודתי להם בנימוס והסברתי להם שזה אמנם קשה אבל אני אעבור את זה. רועה צאן נחמד הראה לי איפה אני יכול להשיג מים טובים לשתייה לצד הדרך שכן אזלו לי המים בשליש הדרך בערך, אחרי ששתיתי את שני הליטר שהיו על האופניים, וזאת אחרי 5 ליטר ששתיתי עד אז. איבדתי ספירה של כמות המים ששתיתי היום אחרי הליטר התשיעי. היה אופנוען שנאלץ לעצור ולעשות אחורה פנה ממש בתחילת הדרך כי האופנוע שלו פשוט השתנק ומת. לא יכולתי לעשות כלום עם פנחס השני שכן מסך המגע שלו הפך למסך הזעה והוא הפסיק להגיב, כמי שאומר לי "מי נראה לך שאתה, נוגע בי בידים המג'ייפות שלך". לא היתה שום פיסת בד פנויה שלא היתה ספוגה בזיעה. אני חושב שאחד הדברים שהכי עזרו לי בעלייה הזו היה העידוד מאינספור מכוניות שחלפו על פניי והביעו את תמיכתם במאבקי בעלייה הזו. מה גם שצריך להבין שהגעתי לעלייה הזו אחרי דרך שממש לא היתה פיקניק וכללה מעבר בכפרים שבחורף כנראה הופכים לפארק מים והכבישים שלהם למגלשות קמיקזה. בכלליות, האלבנים שהגו את תוכנית המתאר של מערכת הכבישים באיזור ההררי של המדינה, הניחו כנראה שכלי התחבורה העיקרי שינוע עליהן הוא חמור. ובטח שלא אופניים. היו נקודות שנעצרתי ולא האמנתי לשיפוע שנגלה מולי, זה לא אנושי, יותר גרוע, זה לא תחבורתי. לא ראיתי שיפועים כאלה בארץ חוץ מבכפרים ערביים ובנקודות מאוד סינגולריות וקצרות במקומות הרריים. אבל לא כתשתית תחבורתית לאורך מאות ק"מ.

באמצע העליה. צילמתי את זה רק כדי לוודא שאני עדין חי.

לפני העליה, דרך אגב, מעביר ההילוכים הקדמי החליט שנמאס לו מהאילתור שעשיתי לו ביום הנסיעה השלישי, עשה לי הבה ונתחכמה לו והפסיק להעביר להילוך נמוך. לא הצלחתי לתקן את זה חוץ מלבעוט בו בעצבים שוב ושוב, מה שלא הועיל הרבה. מאז והלאה הצטרכתי, בכל פעם שרציתי הילוך כח, לעצור ולהעביר ידנית את השרשרת לגלגל השיניים הקטן. כנראה שכך צריך להעביר הילוכים באבלניה, ידנית. זה היה פחות נורא ממה שזה נשמע שכן רוב היום היתי אך ורק בהילוך כח נמוך ובירידות זה היה חסר חשיבות שכן השילוב של השיפועים שיש פה וכח המשיכה מחולל מהירויות שלא ידעתי שאופניים יכולות להגיע אליהן וזה חסר חשיבות באיזה הילוך האופניים נמצאות שכן בכל מקרה לא היתי מסוגל לפדל בקצב המתאים. את הירידה מהעלייה הנוראית שזה עתה הזכרתי סיימתי יותר מהר מהזמן שלקח לכם לקרוא את המשפט הזה.

עם זאת, יש בטיפוס על הרים עם אופניים משהו במשותף עם טיפוס הרים רגיל (כלומר, זה שעושים עם הרגליים) - קודם כל יש את התופעה שאף אחד בעולם עוד לא הצליח להסביר מדוע היא מתרחשת והיא שכשעולים הנוף נעשה יפה יותר, ואני זכיתי היום למנה שיכולה להספיק להרבה שנים. דבר שני יש את תחושת הניצחון וההישג. ועכשיו כשאני יושב אחרי מקלחת וארוחה טובה (טוב אפשר להתווכח על ה"טובה") וחושב על כל מה שעברתי היום, אין מאושר ממני בעולם.

אחלה של משרד יש להם

זוזו!

אין כמו רומטניקה בחיק הטבע האלבני

תחנת דלק בסגנון דרייב אין

לא ידעתי שקוקה קולה התחילה לייצר תחנות דלק

לפעמים כשחם בכיתה האלבנים מעבירים שעורי חשבון בחוץ על קירות של בניינים

רמזור אחד לא ראיתי באלבניה מאז שהגעתי ופתאום באיזה כפר נידח אני רואה את זה. יש לזה הסבר אבל אין לי כח לכתוב אותו.

מחזה שכיח במחוזותינו

הכניסה ל Dhorme

עם הגעתי למבואות Dhorme, הכפר שהוחלט, בהערכת מצב מהירה שעשיתי עם עצמי במהלך היום, שיהיה ביתי ללילה הקרוב (הוא יושב 300 מ' מתחת לישוב אליו חשבתי שאגיע והבנתי שאין סיכוי שאני מעביר את עצמי עוד באותו היום את העלייה הזו) מצאתי את עצמי ברעב מתקדם. החלטתי לעצור במכולת שכונתית ולקנות חטיף באונטי, חטיף שהציל אותי מרעב פעמים רבות בעבר. כשניגשתי לשלם, הבחור שעובד שם עשה את מה שעושים פה בכל מכולת ומיני מרקט במדינה – מוציא חוברת ענקית, פותח אותה באקראי ורושם בנוכחותך את מחירי כל הפריטים שלקחת, מסכם אותם, אז הוא מבקש ממך את הכסף, מקבל את התשלום, מוחק בקשקושי עט את החישוב הזה ומחזיר לך עודף. פעולת הקישקוש היא קריטית, היא מקבילה ללחצן שפותח את הקופה בסופר ומבלי הקישקוש הזה לא תוכל לקבל עודף. אם יש בעיה בתשלום, הילדון בקופה (לא מצאתי לזה מילה אחרת, למרות שאין קופה) קורא לממונה שעושה סדר בתשלום ואז הוא מבצע את המחיקה המקושקשת בעצמו. ואז אתה מקבל עודף. 

באחד הסיבובים בדרך לדורמה עצרתי ליד אוטובוס של תיירים צ'כים שמיד החלו מתגודדים סביבי כמו נשרים על נבלה. לפחות יצאה לי תמונה ראשונה מלאה עם האופניים. (הבחורה שצילמה אותי, ארבע פעמים צילמה את האוויר. אין לי מושג איך היא הצליחה לפספס, אבל בסוף הצליח לה)

לסיום אני רוצה להביע את הערכתי הכנה לעם האלבני. מבין כל עמי אירופה הוא כרגע מדורג אצלי במקום הראשון בקטגורית הנחמדות. מקום אחרון בקטגורית תכנון הכבישים, אבל ראשון בנחמדות. הם כגישה לחיים מחפשים לעזור, רוצים לעשות לך שמח ורוצים לשתף. הם חייכנים, אדיבים, מנומסים אך לא בצורה מאוסה והכי חשוב, מסיבות שקשה לי להבין, הם נורא אוהבים את ישראל ואת תושביה. דוגמא קטנה – אחרי הפנצ'ר שהיה לי היום נכנסתי למן מוסך בתקווה שתהיה להם משאבת אוויר דחוס (אני לא אוהב את הלחץ הנמוך שמשאבה ידנית מספקת) וניגשתי לילד שחשבתי שעובד שם ושאלתי אותו לגבי העניין. הוא באופן מפתיע לא ענה לי אלא שאל אותי מאיפה אני. אחרי שעניתי לו הוא השיב שהוא לא בטוח אם יש משאבה אבל שאני אמתין רגע. מסתבר שהוא בכלל לא עובד שם אלא במקרה חנה עם אבא שלו ליד המקום להפסקה. הוא ניגש לאוטו שלהם, החליף כמה מילים עם אביו, ואז הוציא משאבת רגל גדולה מתא המטען ופשוט ניפח לי את הגלגל בעצמו. אבא שלו תוך כדי הסביר לי באיזו עיירה הכי כדאי שאשהה בהמשך ונתן לי סקירה היסטורית על המקום (הרבה יותר תמציתית ממה שיוונים נוטים לתת).

אני לא יודע למה הם אוהבים ישראלים כל כך. טומי הנפיץ לי איזה משהו על זה שישראל היתה המדינה הראשונה בעולם שהכירה בעצמאות של אלבניה, ושבמלחמת העולם השנייה תושביה של אלבניה החביאו יהודים רבים שברחו מיוון מבלי לחשוש מהגרמנים, לא יודע מה מכל זה נכון אבל נראה שזה עובד.

מחר אעשה יום קצר (את אותה עלייה שויתרתי עליה היום) ומשם אמשיך לפאס הגבוה ביותר באלבניה – פאס לוגורה, בגובה 1100 מ'. אני יכול לראות אותו מחלון חדרי. ועל כן אני יותר לא פותח את החלון. הגפתי את התריסים אפילו. תאחלו לי בהצלחה. אני אצטרך את זה.