טביעת יין טובה

Post date: Oct 27, 2011 12:13:40 AM

אני יושב בגנואה או ג'נואה או ג'נובה או גנובה, אין לדעת איך קוראים לעיר הזו, זה מאוד תלוי איפה נולדתם או איזה יום בשבוע זה. אבל נדבוק בגנואה כי ככה אני רגיל מימי ילדותי וכך זה גם לא דורש ממני הקשה באיזורים לא שימושים במקלדת או יוצר בלבול עם פעלים סבילים בלשון נקבה. אז למה אני רגיל להגיד גנואה מילדותי? זאת כמובן עקב היותה מקום הולדתן של שתיים מהדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה האנושית – כריסטופר קולומבוס, מגלה הארצות הידוע ומרקו רוסי, מחפש האמהות הידוע.

תתפלאו אבל למרות ש400 שנים מפרידות בינהם, הדומה ביניהם רב על השונה, כשהעיקר נעוץ בכך ששניהם יצאו בדרך הים על עבר העולם החדש, כל אחד במטרה למצוא את החשוב לו מכל, הראשון כסף ויוקרה והשני אמא יקרה ושניהם חשבו שמצאו את מה שהתברר להיות בסופו של דבר משהו אחר. אפשר להמשיך עם ההשוואה הזו אבל זה יבוא על חשבון מילים יקרות המתארות שבוע מיוחד בפני עצמו ועל כן נפסיק פה. רק אוסיף לרשימת תארי הכבוד של העיר את העובדה שב1407 הוקם פה בנק סנט-ג'ורג' שהוא מיוחד בזה שהיה הבנק הראשון בעולם, וכחלק מלקוחותיו ניתן היה למצוא את פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד וכמובן את כריסטופר קולומבוס בעצמו אשר זכה לעמלות נמוכות במסגרת חשבון מיוחד למקומיים למרות שהשמועות אומרות שרוב הזמן היה בכלל במינוס. הבנק נסגר ב1801 כשנפוליאון פלש לאיטליה וסגר את כל הבנקים העצמאיים.

בגינואה יודעים לכבד את מי שנכנס לעיר העתיקה

על טעויות באורך העמוד משלמים.

שילוב ארכיטקטוני מכל מאה אפשרית בערך

קולומבוס גר לא רחוק מפה

אני לא יודע מה זה חוות שיער, אני לא יודע למה הם משתמשים בסיסמת הבחירות של אובמה, אבל יותר מהכל - לא ידעתי שהם שייכים לגולדסטאר!

זה היה שבוע שהתחיל בהגעתי לגנואה לאחר יום רכיבה קר ורטוב בין הרים ירוקים להחריד, יום בסימן טמפרטורה חד ספרתית כשבשלב מסויים, כשהגעתי למנהרה שעוברת בפאס שבגובה 600 מ' אשר ממנה יורדים במהירות אל עבר הים התיכון והעיר גינואה, הטמפ' הגיעו לנקודת הקיפאון, ויחד איתן גם אני. עד כה לא יצא לי לפדל בירידה משמעותית כשהטמפ' כל כך נמוכות וברוח החזיתית המרשימה שהאופניים מייצרות בתנועתן מטה, 4 מעלות חשות לפתע על העור כמינוס 4 מעלות. מזל שלא היה הרבה עור חשוף ואחרי עצירה לארוחת ארנב מעולה באוסטריה משפחתית המשכתי עטוף כולי עד לאיחודי המרגש עם הים התיכון. כשהגעתי לפאתי גנואה, אשר נמצאת 15 ק"מ מנקודת המפגש שלי עם חוף הים בכיוון ההפוך להתקדמות הטבעית שלי (שהוא מערבה כרגע לכיוון צרפת, אבל לא היתי מוכן לוותר על ביקור בעיר הזו) הטמפ' זינקה לפתע ב15 מעלות ביחס לזו שאפיינה את הדרך שעל ההרים. אמנם היה מעונן וטפטף קלות אך קיבלו אותי כ20 מעלות שאפילו הצליחו לגרום לי להזיע, משהו שלא חוויתי זה זמן מה. חוץ מלאכול הרבה אוכל אסייתי ולהתלהב מהעיר המאוד לא שיגרתית הזו לא עשיתי הרבה; התמקמתי במלון כוכב אחד, שזה כמו מלון חמישה כוכבים רק פי 5 בחזקת 5 פחות טוב. אני לא יודע על מה מקבלים דירוג חד-כוכבי ולמה יש בזה מן הגאווה בכלל, שכן עם חדר בגודל של בלטה ובתוכו בידה מתקפל ומיני בר שמשמש גם בתור שידה וגם בתור מעמד לטלוויזיה, זה בהחלט אחד המקומות היותר מזרח אסייתים בהם יצא לי לישון במרכז אירופה.

יש שם כמה כפתורים שאני ממש מפחד ללחוץ עליהם

הסתובבות בסימטאות גינואה, אך בעיקר הכניסה הדרמטית אל העיר ממערב, הותירה אותי זמן רב עם פה פעור, חשבתי הרבה על מה בעצם כל כך מיוחד במראה של העיר ואני חושב שהצלחתי לתמצת את זה לשני אלמנטים יחודיים שעיר זו משלבת – היא בנויה בסגנון אירופאי קלאסי עם מבנים מהמאה ה18 וה19 אך בשונה מרוב ערי אירופה בהן חזיתות הבתים מסתירות אחת את השנייה ולמעשה מה שרואים זה או חזית אחת ארוכה של רחוב או שדה של גגות במידה ועומדים בנקודה גבוה כלשהי, הרי שגנואה מתפרסת באופן שמזכיר את שיפולי העיר חיפה רק תלול יותר, על מורדות הרריים בעלי עשרות כיפות סמויות אשר גורמות לכך שכמעט כל בניין או בלוק בניינים עומד במפלס שונה משכניו וכך נוצרת חזית עירונית שמרצפת כמעט באופן אנכי את ההרים שיורדים אל עבר הים התיכון כשכל בניין צבוע באופן שונה בצבעים חמים עזים. הדבר המיוחד השני הוא שבאופן דליל וספוראדי אך עם זאת בולט מאוד, חלק מהבתים בנויים על, צמוד או בתוך בניינים עתיקים מאוד, מבצריים משהו, כמו לגו מסדרות שונות שהורכב יחדיו ואם תוסיפו לזה את העובדה שגנואה היא העיר החמישית בגודלה באיטליה (אחרי רומא, נאפולי מילאנו וטורינו), את ריבוי מקומות הבילוי שפתוחים גם בשעות שבהן אנשים בדרך כלל ישנים ואת האקלים הים תיכוני, מתקבל יעד תיירותי נסתר מלא בכל טוב שלמיטב ידיעתי זוכה לתיירות זרה דלילה ביחס לערים אחרות באיטליה.

החנות של הדוד הרשע של הארי

ביום חמישי בבוקר, לאחר יממה וחצי של מנוחה טוטאלית, לה מאוד היתי זקוק, שכרתי רכב ונסעתי למילאנו! במילאנו נחתה אהובתי האלבנית נעמי, היא עשתה את כל הדרך לאיטליה רק כדי לאכול פיצה וגלידה והחליטה שעל הדרך יכול להיות נחמד גם לפגוש אותי. חטפתי אותה מיד אל לב האלפים השווצרים לעיירה מקסימה בשם לייסן, מקום יפהפה אותו הכרתי מביקורים קודמים באזור. היום הראשון לנסיעה ועד ההגעה ללייסן הועבר בעיקר בלהגיד "וואו איזה יפה פה", הפסיק זמנית עד שספונטנית נחנתו על B&B מעולה בעיירה שמנוהל על ידי זוג מבוגרים שלא נראה שעושים הרבה חוץ מלעשן חשיש כל היום ואז המשיך שוב ב"וואו איזה מדהים פה", רק הפעם מהמרפסת שלנו בחדר.

ברוכים הבאים ללייסן! 

זה למשל משהו שלא תראו בארץ

שמחים במרפסתנו

ביום השני החלטנו שהיות וכשהינו בטירנה הטלפריק היה מקולקל אנחנו חייבים לקחת טלפריק, כלומר רכבל, להר שעולה מעל הישוב לגובה 2050 מ' משם לפי דברי המארחת שלנו הלן "אפשר לראות את כל אירופה". אז אולי אחרי כמה ג'וינטים הלן יכולה לראות משם או מהשירותים שלה או מתוך שינה את כל אירופה, אנחנו בכל מקרה לא זכינו לזה אך כן נהנו נוף פנורמי מדהים הכולל את אגם ז'נבה, עמק סיון, צוקי לייסן המפורסמים וההרים הגדולים, כשבראשם בדרום מערב המונבלאן שהציץ מעל הרכס הקרוב יותר.

גם את זה לא ממש תראו בארץ. בעצם אין פה שום דבר שאפשר לראות בארץ חוץ ממכוניות ואנשים.

נעמי מדגמנת הרים

למחרת טיפסנו על ההר שם מאחורה, זה הדהוי הזה שמציץ, המונבלאן.

פחדנו שהרכבל יהפוך לטלפריק מקולקיק אז התאמנתי על להוריד את נעמי למטה בשק קמח.

אגם ז'נבה למטה מאחורה איפה שהעננים. ולידי אגמון ז'נבה של נעמי.

נעמי מסתכלת אם צריך פרנק שווצרי כדי להפעיל את הטלסקופ

אם מסתכלים בו הפוך אז הוא נותן לך פרנק שווצרי. אולי?

טוב זה לא עובד. האמת שכל הקטע עם הטלסקופ ההפוך היה טריביוד לעמיר פרץ והמשקפת.

כשמסתכלים על מורדות ההרים שבין לייסן והעיר אגיל השוכנת למטה בעמק, אחד הדברים הבולטים ביותר לעין הן טרסות הכרמים הרבות שמרצפות כמעט כל שטח שאיננו בנוי. כל כך הרבה כרמים ועם זאת אם תנסו לפשפש בזכרונכם מתי בפעם אחרונה ראיתם בחנות משקאות יין שווצרי תגלו שכנראה ואף פעם לא. ההסבר לזה הוא שרוב היינות המופקים ביקבים של כרמים אלו אסורים לייצוא ומשמשים אך ורק לצריכה מקומית. וככאלו – הם מעולים. בדרך לבדיקת הנושא הצלחנו אפילו לשבור בקבוק של יין אדום מקומי משובח שהתנפץ על הכביש בעודנו רצים לפניקולר שעולה חזרה אל לייסן מאגיל. זה היה מראה קשה לראות את הבקבוק המנופץ מדמם משהו כל כך טוב על האספלט, אך נעמי הזכירה לי שלא בוכים על יין שנשפך ועלינו חזרה לישוב שם מצאנו תחליף שלא אכזב כלל וכלל.

הפניקולר שיורד לעיר.

יורדים אל העיר בפניקולר

אוכל שווצרי כפי שכבר ציינתי באחד הפוסטים הקודמים הוא לא באמת מושג שקיים ולשמחתנו לייסן על אף גודלה המזערי, מציעה מגוון של מסעדות אסייתיות שונות. ניצלנו עובדה זו לפעמים יותר מפעם אחת ביום ובתוספת מאפים צרפתיים, בירות ויין הצלחנו כל יום לצרוך את כל אבות המזון.

בירה, מרכיב תזונתי חשוב. זו נקראת בוקסר והיא מקבלת 10 בסולם.

לאחר שלושה לילות עזבנו את לייסן ועשינו פעמינו לכיוון איטליה עם תוכנית לעבור בפאס סאן ברנדרד, המקום שבו בייתו את הכלבים הענקיים אשר עונים לאותו השם. לצערנו הפאס היה סגור, ולמרות שרשראות השלג שהפעם הבאתי במיוחד למצבים כאלו, התברר שלא השלג מהווה בעיה אלא האיטלקים אשר חוסמים אותו כדי לאלץ את כל הנוסעים לעבור במנהרה שתחת ההר ובכך לאלץ אותם לשלם את אגרת המעבר. חשבתי לחנוק את האילטקים בשרשראות השלג אבל מי שהסביר לנו את זה היה צרפתי, אז חשבתי לחנוק אותו כי הוא צרפתי, אבל די מיהרנו והמשכנו דרך המנהרה אל עבר איטליה.

בלייסן ביקרנו במוזיאון הגבינה של העיר אשר מציג אוסף מדהים של חפצים עתיקים שלהם ולגבינה אין שום קשר. אני כותב פה חלק מהפוסט הזה. היה ממש קשה להעלות אותו לאתר מהמכשיר הזה.

בדרך לשם עוד הספקנו, ממש בדקה ה90, לקנות יין מקומי ולהבריח אותו למחוזות אסורים שם התענגנו עליו בערב בעיר האיטלקית האלפינית אואסטה. לאואסטה הגענו בשעת הסייסטה, שזה אולי חרוז נחמד אך בפועל מדובר בעסק ביש אמיתי. הסייסטה הזו היא תופעה שהורגת מאות אנשים רעבים בכל שנה, אנשים שכל פשעם היה לאכול ארוחת בוקר מאוחרת ואז לפתח רעב לאחר שתיים וחצי בצהרים ולגלות שלא יהיה שום מקום פתוח עד שבע בערב. נשברנו ואכלנו בקפטריה, שזה מעשה שלא יעשה שכן בקפטריה שותים ולא אוכלים, וגם כששותים עדיף שזה יהיה בירה.

זה הפרצוף שיוצא כשאוכלים בקפטריה באיטליה

מעבירים את זה עם כוס קפה

אאוסטה לא מציעה משהו שדורש יותר משעה שעתיים, בעיקר סיבוב בעיר העתיקה, אך מיקומה הנמוך בעמק שבין ההרים מקנה מחזה מפליא בכל פעם שבזווית העין נכנס איזה שפיץ של הר כזה או פניו של רכס אימתני אחר. המונבלאן נמצא במרחק נסיעת אופניים ועל ידי הגעה לקורמאיור, חצי שעה מערבה אפשר להגיע ממש עד למרגלותיו השמנמנות של ההר אולי המכוער ביותר באלפים אך הגבוה מכולם. למחרת נסענו לעיר הקרובה ביותר לנמל התעופה של מילאנו הלא היא נובארה (ככה זה כשיש יותר מדי נמלי תעופה לעיר אחת) שם נהננו מיין כמעט שווצרי מאוכל כמעט אסייתי ומגלידה כמעט מושלמת ולסיום קפה כמעט רעיל. לפנות בוקר הקפצתי את נעמי לשדה התעופה בדרך שלא תשכח מזכרוני ושאותה אני מכיר כעת כמו את כף ידי, עשיתי אותה ארבע פעמים מתוכן שלוש בחושך ואחת באור יום, פשוט היה לי נורא קשה להיפרד מנעמי וגם היה איזה עניין עם מפתח של חדר כלשהו שבו מישהו אמור היה לישון שנשאר אצלה בטעות. זהו. שישה ימים מופלאים באלפים עם נעמי שנאלצה לעשות את מה שאני כנראה אעשה גם באיזשהו שלב בקרוב, וחזרה לארץ. אבל עד אז, אני לבנתיים עשיתי דרכי חזרה לגנואה ביום סגרירי וגשום, שמח שאני תחת קורת גגו וחימומו של הרכב אך עצוב מכך שהמושב לצידי ריק. טוב אני כבר חודשיים וחצי נוסע מבלי שיש לצידי איזשהו מושב בכלל ואחרי שמתוך שלושת השבועות האחרונים רק שבוע אחד ביליתי על האופניים, כדאי שאתרגל למצב הרגיל במהירות.  

אואסטה

במובן מסויים הופתעתי לגלות שהאופניים שלי היו עדיין במקומן בהוסטל וללא שום חלק חסר. בעלת המקום לא התלהבה מהרעיון שאשאיר אותן פה, שירות שכנראה לא נכלל בכוכב הבודד שהמלון שלה קיבל.

גנואה; בסך הכל ארבעה ימים העברתי בעיר האדירה הזו, אך היא הרגישה לי כבית יותר מכל עיר אחרת בטיול. ישבתי היום בבית הקפה האהוב עלי, "קפה בלילה" שמו, שם איש לא יודע אנגלית ובכל יום בשעה שלוש וחצי אחה"צ מגיע איש זקן עם חליפה ופנים שכאילו ראו כבר הכל ונעמד ליד הבר, הברמן שהוא מן דוגמן איטלקי בשנות העשרים המוקדמות לחייו, צועק לו "בונז'ורנו פרופסורה", הפרופסורה של הקפה מחווה לו מן תנועת "כן כן לץ, תשתוק" ואז אומר "איל נורמלה", שותה את האספרסו שלו בשבריר של שנייה ומסתלק משם. הקפה נמצא ברחוב בואנוס איירס ליד כיכר טומסאו, שזה ההמשך הישיר של הרחוב הראשי של העיר, דרך ה20 בספטמבר, שהיא בתורה שדרת קניות כמו שרק איטליה יודעת לייצר. אבל בסופו של דבר מדובר באיטליה ועל כן אם אתם רוצים פיצה טובה באווירה שכונתית – "פיצה פוינט" שברחוב מונטבידאו 9, היא המקום. אני קורא לכולם להגיע לגינואה, אני לא מצליח לחשוב על שום דבר רע שאפשר להגיד על המקום הזה, וזה עוד מבלי להנות מחופי הרחצה השוקקים פה בקיץ, לא להתעצל – אין לפה טיסות סדירות מישראל אבל תוך שעתיים נסיעה אפשר להגיע מנמלי התעופה שמסביב.  אני מחר עוזב את העיר ובעוד שלושה ימים אני צפוי להגיע לצרפת. אני מניח שעד אז יצא עוד פוסט אחד מהמדינה שמארחת אותי כבר יותר משלושה שבועות ואשר גרמה לי להיזכר שוב למה אני כל כך אוהב את השילוש הקדוש, גלידה-קפה-אישה.  

היתי מוכן לקבל את המקום הזה לולא הכוכב המטופש הזה

ככה עושים פיצה (ועוד ב5 יורו)

תקנו מהר לפני שיגמר

אין אין חניה. אם לא לא תחנו פה, לא תקבלו דוח.

לכל עיר יש את ה"סלאם בומביי" שלה. אני מצאתי את של גנואה ברחוב טורינו 4. סגור בימי שלישי, חגיגה בכל שאר הימים. בתיאבון!