המקרה המוזר של האופניים בשעת לילה

Post date: Sep 16, 2011 3:47:52 PM

את החדר באכסנייה בקוטור חלק איתי מרקוס, גרמני מהעיר אולם. מרקוס הוא המודל המושלם להומור הגרמני היבש. הוא חזר לחדר מיום הסיור שלו בעיר, טיפס על המיטה והתחיל לצחקק בעודו בוהה בדבר מה שהחזיק בידו. למרות שהצחקוק שלו לא עניין אותי במיוחד, הוא לא יכל היה להתאפק והרגיש צורך לשתף אותי בעל כורחי בסיפור הלא יאומן שארע לו היום. זה הלך בערך ככה, בתוספת ההגייה הכל כך מצחיקה שלו לאות ש' ולפעמים לאותיות ס' ו ת':

"הצ'עוררצ'י בתצ'ע בבוקר על ידי הצ'עון שבצ'לפון שלי, אותו כיוונצ'י מבעוד מועד לצ'עה תצ'ע. התלבצ'תי ויצ'אתי לצ'יבוב בעיר העצ'יקה. אני מצ'תובב לי להנאתי כצ'לפצ'ע אני צ'ם לב שהצ'לפון צ'לי כלל לא עלי! אויש ידעתי שזה או צ'גנבו לי אותו מהכיס או צ'צ'כחתי אותו בחדר אחרי צ'הצ'קים אותי. והנה אני חוזר וצ'ראה איפה הוא, בדיוק איפה צ'הנחתי אותו אחרי צ'קמתי" ואז הוא צחק רצוף במשך רבע שעה, ירד מהמיטה ויצא מהחדר. בטח הלך להצחיק עוד אנשים. הוא עורך דין גרמני ורצח עם יותר משעשע מרוב הבדיחות שלו.

5 בסולם גולדסטאר. אני מציע למונטנגרים להשקיע יותר בכיוון של בירה שחורה.

בבוקר המחרת, תוך עשר דקות מהרגע שקמתי מהמיטה היתי מוכן ליציאה. כל התיקים עמדו במסדר ויצאתי בבגדי הרכיבה הגיי פרנדלי שלי במטרה להחזיר את המפתח לקבלה ואז להתחפף במהירות מהעיר ולהתחיל באחד מימי הרכיבה היותר היפים שציפו לי. מיד כשיצאתי מפתח הקומה לכיוון המדרגות שמשקיפות על הפטיו של האכסנייה הבחנתי שמשהו חסר שם למטה, משהו שעד אתמול בלילה נשען בשלווה על הקיר. האופניים שלי אינן. ירדתי בריצה מטה מתחיל לעכל שכנראה הנורא מכל קרה ומישהו גנב לי את האופניים. לרגע עוד חשבתי שאולי הן פשוט הוזזו למקום אחר, אך סיור מהיר ברחבי הגסטהאוס הסיר כל ספק מליבי – האופניים נגנבו. טוב, מבאס למדי אבל עם כמה שהתרחיש היה לא נעים היתי מוכן אליו מנטלית מהרגע הראשון שיצאתי לטיול. אמריקאי צעיר ששהה בגסטהאוס והיה עד לסיפור אמר לי שנראה שאני לוקח די בשיוויון נפש את כל מה שקרה ושהוא היה נכנס להלם ולא היה מצליח לתפקד נורמלי. הסברתי לו שקמתי היום בבוקר, השמש חייכה, הרגשתי טוב ובריא ומתמיד, אני נמצא באחד המקומות הכי יפים שיכלתי להגיע אליהם ושלפני שבועיים הכרתי בחורה מדהימה שלולא היתי מטייל כלל לא היתי יודע על קיומה ושאת כל הדברים האלה כסף לא יכול לקנות. אופניים, לעומת זאת, יכול גם יכול.

חשבתי בצורה שקולה על המצב אליו נקלעתי והיה לי ברור שטיול אופניים בלי אופניים זה פשוט לא אותו דבר, אז החלטתי שלמחרת אשכיר רכב לשלושה ימים, אסע לספליט שבקרואטיה, מרחב 340 ק"מ מכאן, שם כבר ביררתי לגבי חנויות אופניים רציניות, אקנה כל מה שאני צריך, אחזור לקוטור ואמשיך כאילו כלום לא קרה מינוס ארבעה ימים ועוד כמה מאות יורו מבוזבזים. עשיתי את כל הבירורים והכל היה מוכן לטיול הקניות הקטן שבתוך הטיול הגדול. קצת תיסכל אותי שאנהג שעות רבות רק בשביל לנהוג חזרה שעות רבות ואז שוב הלוך, הפעם ימים רבים, והכל על אותה הדרך. אבל כידוע, נסיבות קיצוניות דורשות פעולות קיצוניות.

מי שלקח את כל הדרמה הזו לא פחות קשה ממני היו עובדי האכסנייה שבתור התחלה נתנו לי לשהות בחינם את הלילה הקרוב בו נאלצתי להישאר שוב בעיר. חשבתי מה לעשות ביום הפנוי שנחת עלי לפתע אך המחשבות על שארע לא הניחו לי וגרמו לי להרהר באופציות בילוש למינהן שאולי יצליחו להביא אותי אל מקום המסתור של האופניים. הגלגל הקדמי של האופניים היה קשור לגוף שלהן בשרשרת מהסוג שקשה לחיתוך, דרוש ביקור אצל מסגר או לפחות מסור דיסק כדי לחתוך אותה ויחד עם העובדה שכל העיר העתיקה הזו פיצפונת ודחוסה באנשים, הרגשתי שלא יתכן שהאופניים שלי הלכו רחוק מדי. יכולתי להריח אותן באוויר ותחת ההנחה שהן איפשהו בתור חומות העיר הזו יצאתי לדרכי, נחוש מתמיד, למסע חיפוש שבויים. מה גם שלא היה לי משהו הרבה יותר טוב מזה לעשות. חצי יום הזעתי בעודי דוחף את הראש לכל מני חלונות אנגליים, דלתות פח של מחסנים ומדי פעם מגניב מבט לסימטאות צרות אולי אראה איזה גלגל מוכר מבצבץ, אך לשווא. מאוחר יותר גם הלכתי להגיש תלונה במשטרה המקומית, לצרכי ביטוח בעיקר, אך הם הסבירו לי שהגעתי חצי שעה מאוחר מדי שכן הם כבר סגורים. "תגיע מחר בתשע בבוקר" הם אמרו לי. מה זה מכולת? מה זאת אומרת "סגורים". כששאלתי את השוטר אם בכלל יש סיכוי למצוא אותן הוא ענה לי "יש סיכוי, הן או בתוך העיר או בים". תודה שרלוק. מה שכן המשפט שלו גרם לי בדרכי חזרה לעיר העתיקה להסתכל כל הדרך על מי המפרץ, אולי אראה את אופניי החורקות אך האהובות משתקפות מתוך המים השקטים.

אחרי המון כוסות קפה, המון פיצות והמון אנחות, השלמתי עם מצבי ובשעת ערב מאוחרת נשכבתי על המיטה בחדר והתחלתי לדמיין איך יראו האופניים הבאות שלי, מה יהיה הצבע שלהן והאם אוכל להשיג להן סלסלה תל אביבית, כשלפתע דלת החדר נפתחה וראשה של אחת מפקידות הקבלה ביצבץ אל תוך החדר. היא שאלה אותי איך אני מרגיש. "בסדר" עניתי. "מצאנו את האופניים שלך" היא אמרה לי, "לך לקבלה והבחור יקח אותך לגינה של חברים שלנו, שם שמנו אותן בנתיים". "איפה מצאתם אותן?" שאלתי בהתרגשות. "הן היו על החומה של העיר. הורדנו אותן והן עכשיו במקום מוגן. בוא בוא".

מסתבר שבזמן שאני יצאתי למסע החיפושים שלי שהסתמך בעיקר על האסטרטגיה של "הן איפשהו פה" ובגדול היה די מהלך שיכור בין מבוך הסימטאות של העיר, עובדי האכסניה יצאו למן מבצע סבתא מונטנגרי שכלל איסוף מודיעין, מעקבים ופשיטות, מה שהוביל אותם לבסוף למיקומם הנוכחי של האופניים, אשר ככל הנראה נפלו לידיהם של נערים שיכורים חובבי מעשי קונדס.

אתם יכולים לשער את האושר שהציף אותי, אך לא רציתי לשמוח יתר על המידה לפני שאני רואה באיזה מצב הן חוזרות אלי. מי יודע מה הפדופילים האלה עשו להן, אלוהים אדירים הן בקושי בנות שלוש. כשהגעתי לאופניים נדהמתי לגלות שלא רק שהן בריאות ושלמות, אפילו רצועות הגומי שהשארתי עליהן והמעמד של פנחס השני נותרו במקומן ואתם יודעים מה אני מוכן להישבע שמישהו אפילו הוסיף אוויר לצמיגים. אולי הן נחטפו על ידי פנצ'רמאכר שריחם עליהן או שבכלל אולי הן ברחו מיוזמתן אחרי שנמאס להן ממסכת ההתעללויות שאני מעביר מזה יותר מחודש. כך או כך - סוף טוב, הכל טוב. אם למדתי לקח מהסיפור הזה – זה שמעתה והלאה אני לא משאיר את האופניים במשך הלילה לא קשורות למשהו שמעוגן או לרצפה או לקיר או לעצמי.

מעבר לחוויה, שאולי בדיעבד עם איך שזה נגמר, היתה שווה את זה, היה זה יום יפה שבוזבז שכן היום יצאתי בבוקר אל יום של אובך כבד שהקשה מאוד להנות מהנופים שידעתי שמסתתרים אי שם מאחוריו. במקרים כאלו אני תמיד מעביר את המצלמה למצב שחור-לבן, מה שהופך את האובך מבאג לפיצ'ר.

מי שמנחש מה זה הדברים השחורים האלה, לא מקבל כלום!

פראסט. מקום יפה. אבל אני משוחד כי הכניסה לשם אפשרית רק ברגל או עם אופניים.

"אתה מביא את הכדור!", "אבל אני לא יודע לשחות!"

לא תאמינו מה ישו עשה שם!

האי הזה במציאות הרבה יותר צבעוני

מה שכן, אני לא יודע אם זה השמן ששמתי בציר של הפדלים לפני יומיים או שזו פיית האופניים שדאגה להם בליל השעשועים שלהן, אבל כך או כך הרעש פסק לחלוטין וטוב שכך, אני לא אוהב לשמוע שום דבר כשאני מפדל חוץ מאת איוושת הצמיגים. שלוש שעות של רכיבה קלה למדי הביאו אותי להרצג-נובי, שתי אצבעות מהגבול הקרואטי ומחר אמשיך לעיר הראשונה בה אעבור מאז אתונה שיש אליה טיסות ישירות מהארץ - דוברובניק. אני צופה שיהיה שם סוג של אשקלונה ועל כן מלבד קניית כרטיס סים קרואטי ושינה טובה אין לי כוונה להשתקע שם יתר על המידה.

עם רצועת חוף של יותר מ750 ק"מ, קרואטיה הולכת להיות עבורי בית למשך זמן מה עד מעברי לסלובניה ואיטליה. למרות כל מה שקרה בקוטור, מאוד אהבתי את מונטנגרו ויש לי תחושה שעוד אחזור לשם בעתיד. כנראה בלי אופניים.